בין מינכן לת"א: מסעו המוזיקלי של החזן הישראלי בגרמניה

קהילה מגוונת במרכז אירופה

כבר חמש שנים שהחזן הישראלי משמש בתפקידו בבית הכנסת הגדול במינכן. הקהילה, המונה בין 300 ל-400 מתפללים בחגים, מייצגת פסיפס מרתק של העם היהודי: מצאצאי ניצולי שואה ועד עולים חדשים מברית המועצות לשעבר ואוקראינה. "רוב הקהל הוא קהל מסורתי", הוא מסביר, "דתי לייט סלאש מסורתי שמגיעים בדרך כלל בחגים לבית הכנסת".

בין מסורת לחדשנות

למרות המרחק הגיאוגרפי, הנוסח בבית הכנסת במינכן אינו שונה מהותית ממה שמוכר בישראל. "יש כל מיני נגיעות יקיות כאלה של דברים שהם התרגלו לעשות מפעם", הוא מציין, "אבל בגלל שהיו שם כל כך הרבה חזנים עם השנים, חזנים ישראלים שבאו, אז בעצם הם הכניסו לרפרטואר של התפילה המון המון יצירות, דברים שנוהגים לעשות בארץ".

אחריות וחיבור

האתגר הגדול ביותר עבור החזן הוא ליצור חיבור עם קהל שאינו מכיר את המנגינות המסורתיות. "זו אחריות גדולה", הוא מודה, "אני גם מתכונן בכל החודש הזה, אתה יודע, עובר על התפילות, עובר על המנגינות שהכל יישב כמו שצריך".

רגעים של התעלות

כשהוא נשאל על הרגעים המרגשים ביותר בתפקידו, שטרן מזכיר את תפילת "בראש השנה" של אלי יפה. "אני ממש נשנק מבכי", הוא מתוודה, "מי בקיצו, מי לא בקיצו, מי במים ומי באש, השנה אני באמת מתפלל לקדוש ברוך הוא שנצליח לעבור את זה, כי זה שובר את הלב, הטקסט הזה".

בין שני עולמות

החזן, שגם משרת כחזן צבאי במילואים בישראל, מספר על החוויה המורכבת של נסיעה לגרמניה בזמן המלחמה. "הלב שלי רעד", הוא משחזר, "גם מהאומץ כביכול לעזוב את הארץ, שכל כך הרבה אנשים חוזרים לארץ דווקא, להילחם ולתרום ולהושיט יד, ואני נוסע", אך הוא מציין כי החום והתמיכה שקיבל מהקהילה חיזקו את תחושת השליחות שלו.

תפילה לעתיד

לקראת סיום הריאיון, שטרן מבצע את תפילת "מי שברך" לחיילי צה"ל, ברגע מרגש של אחדות ותקווה. "אנחנו בסוף חיים במדינה שיש לנו גם את לומדי התורה המגינים עלינו, ויש לנו גם את הלוחמים המגינים עלינו", הוא אומר, "הדבר הזה צריך לעבוד ביחד".

בעולם שבו זהויות מורכבות והיסטוריה טעונה, החזן הישראלי במינכן מהווה סמל לגשר בין עבר להווה, בין ישראל לתפוצות, ובין מסורת לחדשנות. דרך קולו וסיפורו, אנו רואים עולם יהודי עשיר ומגוון, המתקיים ומשגשג במקום שבו פעם שלטו החשכה והשנאה.