אין לי הרבה מה לספר על היצירה האומללה הזו. כואב לי. בלב, באוזן, ובכל חמשת חושיי האומללים. כואב לראות אמן בסדר גודל כזה, עם קול קטיפתי ורך כשלו ורזומה משובח המכיל יצירות כ'אב הרחמים' ו'משוך', מדרדר עצמו לשאול המוזיקה החדשה, המשלבת בחוסר חן הגייה חסידית עם נגיעות מזרח תיכוניות ומשפטים מעוררי מחשבה כגון "אני מאמין בניסים, אני יודע שיש אלוקים".
אבי מורי אמר לי לא פעם "לוי, לעולם אל תעשה דבר שאינך יודע לעשות". אפשר להבין את הרצון של שוואקי להוכיח את עצמו גם מחוץ למגרש הביתי והחסידי, אבל זה פשוט לא עושה לו טוב. הלחנים הממחזרים את עצמם ללא הרף, הטקסטים הרדודים ברובם והגרוע מקול ומכל - חוסר ההתאמה בין המבטא וההגייה של האמן לעברית מדוברת, זה לא מתאים לו ולחלוטין לא הז'אנר שעליו להתעסק בו.
יש לציין כי ניתן למצוא באלבום אתנחתא שפויה בשיר 'מה אהבתי', המשמר מעט את גבולות המושג 'שיר חסידי' (אחד השירים הבודדים אם לא היחיד המבוצע כל כולו בהגייה חסידית).
וכן לא אפסח על הבלדה המרגשת 'מרן שלי', מכתב שטוף דמעות אותו שר שוואקי בהתרפקות וגעגוע לרבו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
הייתי מביע את דעתי על המוזיקה והעיבודים הלא גרועים במיוחד, אך חבל על הדיו הווירטואלי. שניים או שלושה שירים סבירים אינם יכולים להצדיק אלבום שלם, וכשרוב האלבום מכיל תכנים שכל ייעודם היה למלא תקליט ותו לא - התוצאה מאכזבת.
הצגת כל התגובות