This browser does not support the video element.
נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא הערב (רביעי) דברים בעצרת המרכזית ליום השואה ביד ושם בירושלים וקרא לאחדות בעם. הוא גולל שני סיפורי גבורה של שורדי שואה טומי שוורץ ויוסף לביא - ופנה גם לחטופים שבעזה. 'כיכר השבת' עם נאומו המלא.
"בשנים האחרונות עשיתי לעצמי מנהג קבוע, לארח במשכן הנשיא שורדות ושורדי שואה", אמר הרצוג בנאומו. "כמעט מדי שבוע אני זוכה לפגוש אותם. הם עולים לירושלים במיטב מחלצותיהם. חלקם קרובים לשנות התשעים שלהם, חלקם כבר נושקים למאה. לעיתים מתקשים בהליכתם, לעיתים בנשימתם. ברוב המקרים מלווים בבני משפחותיהם. ילדים. נכדים. נינים. אפילו חימשים. "אני משוחח איתם ונחשף לסיפורי חיים בלתי נתפסים. ופתאום אני מוצא את עצמי אומר – לעתים בשקט - ביני לביני, לעתים בקול - להם: הנה - ניצחתם. הנה – ניצחנו.
"הם יושבים אצלי, בלשכת נשיא המדינה, היקרים שבאנשים, מי שהיו עדים לזוועות המחרידות ביותר; חלקם חוו גם שכול במערכות ישראל השונות. במפתיע, או שלא במפתיע, כולם משדרים אמונה, אופטימיות, תעצומות נפש, ולכולם, כולם כולם - בהמוניהם – בקשה אחת, דרישה אחת. "אנחנו זוכרים את האפלים שבימים", כך הם אומרים לי, "את הנוראים שבמעשים, את אהובינו שנטבחו, נשרפו, מתו בעינויים איומים. אנחנו זוכרים תחושת בדידות שאי אפשר לתאר במילים. בלי בית אישי. בלי בית לאומי. והנה – זכינו, ויש לנו מדינה נהדרת שנבנתה בדם, יזע, וכל כך הרבה דמעות". ואז, בזעקה מפלחת לב, הם מסיימים ואומרים לי: "הנשיא, אנא, אנחנו מתחננים, אנחנו דורשים: הפילוג בתוכנו נוראי. תעשה שתהיה אחדות בעם״.
"אחיותיי ואחיי, אזרחיות ואזרחי ישראל, כנושא דברם של אותם שורדי שואה גיבורים, ושל ציבור גדול כל כך – שחרד מהקיטוב והפילוג המחרידים בתוכנו, אני קורא אליכם מדם ליבי: שנתלכד יחד, כל בית ישראל. שנהפוך את הימים האלה – עשרת ימי קדושה - מעתה ועד יום העצמאות, לשעת רצון מכוננת, היסטורית, בדרך לעידן שכל כולו אחריות. אחריות לאומית. שננמיך את הלהבות. שנאחה את הלבבות. שלא ניתן לרעל הרשתות החברתיות, ולמומחי השיסוי והקיטוב, להשתלט על נפש העם ולהחריב אותנו מבפנים. שנתאבל יחד ונתגעגע יחד; שנכאב יחד, וכן – גם היום – שנזקוף את קומתנו – יחד. שנתאחד בזעקה ובתפילה: לשובם הדחוף והמיידי של כל החטופות והחטופים מידי מרצחי חמאס. החיים והחללים כאחד. שנתחייב יחד לפעול בכל כוחנו. לא לנוח ולא לשקוט עד שכולם ישובו. כולם. עד האחרון שבהם".
הרצוג המשיך: "אני פונה מכאן אל אחינו החטופים, שיש סיכוי שחלקם שומעים אותנו, ואומר: עם שלם אתכם. עם שלם חסר אתכם, דואג לכם, זועק את זעקתכם. עם שלם כואב ומיוסר, נשמתו חרוכה ממש, ויודע שלא יהיו לו נחמה ומזור – עד שכולכם תחזרו הביתה.
"אני מבקש שנתפלל יחד – להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל, ושל כל כוחות הביטחון וביטחון הפנים ומפקדיהם; ולרפואתם של כל הפצועים - בגוף ובנפש. שנחבק יחד – את המשפחות השכולות האהובות, שזועקות לנו שוב ושוב: זה הרגע להיות ראויים להם. יחד".
עוד אמר הרצוג: "שמונים שנה אחרי ניצחון בעלות הברית, אנחנו מתכנסים הערב שוב. זוכרים את הקרבנות – ובה בעת מציינים את הניצחון. ניצחון האור על החושך, ניצחון המוסר על הרשע הנורא ביותר, ניצחון הרוח האנושית, הרוח היהודית - על השנאה המפלצתית. אבל היום הזה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא איננו יום שבו המבט מופנה רק לאחור.
"את דבריי כאן אני נושא, לא רק שמונים שנים אחרי השואה; אלא גם כשאנחנו שנה וחצי אחרי הטבח הגדול ביותר שעברו בני עמנו מאז השואה; כשאנחנו עדיין מצולקים ומדממים, אחוזי טלטלה ודאגה. וכך, אני מבקש להעלות על נס את היום המקודש הזה, גם כיום בו אומתנו מביטה לעתיד, תוך הפנמה והבנה של הלקח והצו החשובים ביותר, בעיניי: כמו אי-אז, לפני שמונים שנה – אנחנו נתגבר גם הפעם. זה מוטמע בנו; ב-DNA הכי עמוק שלנו כעם. כי נצח ישראל לא ישקר, לעולם ועד".
בשלב הזה סיפר הנשיא: "על אמת ידו השמאלית של טומי שוורץ קיעקעו באושוויץ את המספר: 14295B-. טומי נולד בניטרה שבסלובקיה, והיה רק בן שש, תלמיד כיתה א', כשפרצה המלחמה. הוריו, אשר חשו בטבעת אש אנטישמית ורצחנית מתחילה להתהדק סביבם, ניסו לברוח עם טומי ושני אחיו, להסתתר, אך לשווא. טומי ומשפחתו היו עדים לזוועה – על כל שלביה: לצווים ששללו מיהודים את זכויות האדם והאזרח, לאלימות כלפי יהודים, לגרוש השיטתי למחנות, ולרצח ההמוני של חבריהם, יקיריהם, אהוביהם. הזרוע הארוכה של מכונת ההשמדה הנאצית הגיעה לבסוף גם למשפחת שוורץ, והיא נשלחה למחנה הריכוז סרד שבסלובקיה.
"משם, בני המשפחה נלקחו לאושוויץ, בקרונות משא לבהמות, ללא מזון ומים, בתוך הזוהמה והאימה, לצד גופותיהם של מי שלא שרדו את מסע הפלצות. באושוויץ הופרד טומי הקטן ממשפחתו. הוא מצא את עצמו לבדו, רק בן תשע – שם בלב מחנה המוות הנורא - מופקד לשמור על עשרה ילדים אחרים, מזי רעב, כואבים ומבועתים. בתוך שלושה חודשים בלבד, תשעה מתוך עשרת הילדים – הילדים של טומי – בעצמו רק ילד - נספו.
"בעשרים ושבעה בינואר 1945, י"ג בשבט תש"ה, הגיעו כוחות הצבא האדום לאושוויץ. כאשר נכנסו למחנה הם מצאו בו שרידים אחרונים ממשפחות שלמות, נצר אחרון לקהילות מפוארות שהיו לעפר ואפר. ביניהם היה גם טומי. רק בן עשר וחצי. בתמונה המפורסמת הזו - שצילמו המשחררים הוא מופיע ליד הגדר – אחרון משמאל. "אני בחרתי בחיים", סיפר טומי, על מה שהרגיש באותו רגע; רגע השחרור מהמפלצת הנאצית.
"טומי עלה לארץ, הקים משפחה, והיה לאיש חינוך נערץ. זכינו והוא נמצא איתנו כאן. כשבינואר השנה, ציין העולם 80 שנה לשחרור אושוויץ, טומי הוזמן לטקס במחנה המוות; אך הודיע שלא יוכל להגיע. טומי בחר לציין את הניצחון על החיה הנאצית, דווקא על סיפונה של ספינת חיל הים, ששמה הסמלי: "אח"י ניצחון". לצידו – נכדתו, סרן ע' - סגנית המפקד. בדיוק שמונים שנה אחרי ששוחרר - ילד בודד, רעב וקופא מקור, שעבר את התופת הנוראה מכול - זכה טומי שוורץ-שחם לספר את סיפור הניצחון האישי שלו, על ספינת קרב של מדינת ישראל. "שמונים שנה לשחרור אושוויץ, ואני עומד פה ונותן לכם עדות", אמר טומי בהתרגשות ללוחמי צבא ההגנה לישראל, והכריז: "אין ניצחון גדול מזה!!"
"קרוב ל-2000 קילומטרים בקו אווירי, מפרידים בין ניטרה שבסלובקיה - לבנגאזי שבלוב, אך גם שם, בצפון-אפריקה, השואה הארורה גבתה את קורבנותיה. יוסף לביא היה נער צעיר, שגורש עם משפחתו מביתם בבנגאזי, למחנה הריכוז ג'אדו הידוע לשמצה. מג'אדו גורש לאיטליה ומשם נלקח למחנה המוות ברגן-בלזן שעל אדמת גרמניה. בברגן בלזן, נודע לאחד האסירים, שיוסף לא זכה לחגוג בר מצווה. הוא העניק לו טלית, וכך – כשהמוות מרחף מעליהם – זכה יוסף לטקס המרגש. לאחר המלחמה עלה יוסף לישראל והתגייס לפלמ"ח. במלחמת העצמאות הוא לחם בקרבות הקשים על פריצת הדרך לירושלים הנצורה. את הטלית שקיבל בברגן בלזן שמר יוסף עד יומו האחרון; כסמל לאמונה. לתקווה. לניצחון. כששאלו אותו איך שרד – הוא ענה: "הטלית הזכירה לי מי אני. מאיפה באתי. ושהעתיד עוד מחכה לי."
"עם שחרור מחנה ג'אדו, כתב אחד מגדולי חכמי ג'רבה - הרב שאול שלי מקיקס - פיוט המתכתב עם הפסוק מספר תהילים: "וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ"; אבל עם שינוי קטן. במקום "וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ", הוא כתב: "הללויה! עם נברא". גם בתוך העולם החרב – הרב שלי זיהה את הבריאה מחדש, את הניצחון. את העתיד. וקרא "הללויה". הללויה - על העם שיצא ממוות לחיים, מחורבן לתקומה. הללויה - על העם שגם בעיצומם של הסבל והאובדן, אחז ויאחז תמיד: בתקווה, בגאולה, באמונה שהניצחון בוא יבוא".
הרצוג הוסיף: "אחיותיי ואחיי; מחר אוביל בשם מדינת ישראל כולה את מצעד החיים באושוויץ - למען זכר הניספים, למען השורדים, למען דורות ההמשך. 80 שנה אחרי ניצחון בעלות הברית ושחרור המחנה, אצעד כנשיא מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית דרך שערי הגיהנום הנורא - שמארובותיו עלו אחינו הטבוחים בסערה השמימה; כשלצידי שורדי שואה, משפחות חטופים ושורדי שבי, ומשפחות שכולות. אצעד כשעל לוח ליבי חקוק זכרם של מיליוני בני עמנו שניספו בשואה; וכשעודני – כמו כולנו – תחת הרושם של כוס התרעלה שהייתה מנת חלקנו באותו יום ארור לפני כשנה וחצי.
"שהרי על אף שאנחנו יודעים, יודעים היטב, שאין דבר שניתן להשוות להיקף ולשיטתיות של השואה, אי אפשר היה להיחשף לעדויות מעוררות הפלצות, מלב ליבה של התופת בשבעה באוקטובר; ולסיפורים ולתמונות של החטופים - אלה שיצאו מגיא צלמוות של מנהרות המרצחים בעזה, ואלה שתיעוד מזעזע שלהם הגיע אלינו גם בימים אלה ממש, ולא להזדעזע מההדים של אותה קטסטרופה היסטורית. קול דמי אחינו זועקים אלינו מתחת לאדמה. אנחנו חייבים להחזיר אותם בדחיפות.
"אך לא רק רושם הזוועות אז והיום יהיה לנגד עיניי; אלא גם התקווה והאמונה העמוקה – שאותן ירשנו מכם – אהובינו שורדי השואה וגיבורי התקומה. אמונה ותקווה שנשזרות למילה אחת: הללויה. הללויה כמו הניצחון הגדול של יוסף והטלית; הללויה כמו הניצחון הגדול של טומי – עם נכדתו הקצינה – על "אח"י ניצחון"; הללויה כמו תקומת עם ישראל במולדתו.
"אני אומר כאן - ברגע הזה – רגע של קודש קודשים, ללא שום הסתייגות: אם הצלחנו לקום מתוך התהום האפלה ביותר בתולדות האנושות – אנחנו נצליח תמיד. תמיד. אני יודע, המסע לא יהיה פשוט, אבל זה יקרה. יש לכך תנאי אחד. אחד בלבד: לעשות זאת ביחד.
"אנחנו בימי מחלוקת עזה ומטלטלת. והרוב המוחלט של העם, זועק בכל כוחו: די! די לקיטוב. די לשנאה. ההיסטוריה לא תסלח למי שינהגו בחוסר אחריות ויפרקו אותנו מבפנים. ההיסטוריה לא תסלח למי שישמטו את הקרקע תחת המדינה הנהדרת שלנו – האהובה, היחידה, היהודית והדמוקרטית; שקמה מתוך אפר השואה הנוראה.
"הבניין המשותף שלנו, אחרי השבר הגדול, הוא משימה אדירה, היסטורית, שלא מוטלת על אדם אחד, על קהילה אחת או על מחנה אחד – אלא על כולנו: כאומה, כחברה וכיחידים. אני אומר לכם, לעם בישראל ולאחינו בתפוצות: אנחנו נתגבר, גם הפעם. אנחנו נוכל – יחד – לכל אתגר ולכל אויב. אנחנו נוכיח – יחד - נוכיח שוב ושוב: נצח ישראל לא ישקר".