לפני כחודש הגיעה שושנה לוי, ביתו של הרב אליהו שפיצר ז"ל שהיה רב קהילת יהודי העיירה סומבור שביוגוסלביה למרכז הבינלאומי "שם עולם" ובידה פריט מרגש וייחודי. היא בקשה למסור שתי מזוזות קטנטנות ובתוכן קלף עליו כתובה באותיות מיניאטוריות פרשת המזוזה, שהוכנו במיוחד על ידי אביה שהיה סופר סת"ם.
הרב, שהיה דמות משפיעה ודומיננטית בקהילה, רצה לחלק לתושבי העיירה פריט אחיד בעל ערך יהודי שילווה אותם במהלך המלחמה, מכיוון שידע שהקהילה עומדת להתפרק ורובה לא תשרוד את זוועות המלחמה. לפני שנשלח לאושוויץ, הקפיד לחלק עשרות מזוזות שהכין במו ידיו, אולי בתקווה כי זה הפריט שיאחד את יהודי העיירה ששרדו לאחר המלחמה.
הרב נשלח לאושוויץ ולאחר מכן למחנה הריכוז ברגן בלזן, אך הצליח לשרוד את השואה ולעלות לארץ ישראל. בידיו, הצליח לשמור 2 מיני מזוזות ולהעלות אותן לישראל. הן נשמרו בקופסת מתכת קטנה יחד עם עוד כמה מסמכים, תמונות ופריטים מהמלחמה אך מעולם לא הסכים לדבר, לספר או לשתף את ילדיו בנושא.
מאז ועד היום לא ידוע מדוע החליט הרב לחלק את המזוזות, מי מתושבי העיירה שרד את השואה או האם קיימים ניצולים נוספים בארץ או בעולם שמסתובבים עם המזוזה המיוחדת. כעת, 77 שנים לאחר שחולקו המזוזות לעשרות מיהודי הקהילה, מבקשת ביתו למצוא ניצולים או צאצאים שמחזיקים בידם את אותה מזוזה ולנסות לחבר מחדש את יהודי הקהילה ולקבל פרטים נוספים על המעשה של אביה.
קהילת יהודי סומבור נשלחה בהדרגה למחנות העבודה וההשמדה. ראשונים נשלחו הגברים ובעלי התפקידים הבכירים בקהילה ולאחר מכן הנשים והילדים. הקהילה, שמנתה כ 1600 יהודים לפני המלחמה, לא חזרה לעיירה וככל הנראה רובם נספו במהלך השואה. כיום, ישנה קהילה קטנה שמונה כ 50 יהודים בעיירה.
שושנה הלוי, בתו של הרב אליהו שפיצר קוראת לכל מי שמחזיק בידו את המזכרת שחילק אביה ואולי להחיות את זיכרון הקהילה שנמחקה במהלך השואה "כל חיינו, מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא לא דיבר בכלל על השואה. זה היה סוג של טאבו, זה היה באוויר ידענו שיש משהו ברקע אבל מעולם לא שמענו כלום על החיים בעיירה ובטח לא על מה שאבא ואמא עברו בשואה. הלוואי ועכשיו נוכל לאחד שוב את הניצולים או הצאצאים ולאסוף שברי מידע על החיים שעברו שם" מסבירה הלוי.
הרב אברהם קריגר יו"ר המרכז הבינלאומי "שם עולם": " סיפורו של הרב שפיצר מבטא את מה שאנחנו מגלים מידי יום, בפיסות מידע קטנטנות. את הרצון להשאיר עקבות של חיים גם בתוך המוות. היהודים שחיו בקהילות שנמחקו במהלך המלחמה, הקפידו להשאיר משהו אחריהם. הם שאפו לשמור על הזהות והמורשת גם בתוך תנאים לא אנושיים ובתוך מציאות אכזרית. הרב, בתור מנהיג ומוביל הקהילה דאג לייצר את המזכרת הזאת כפריט מייחד ואולי כדי לתת להם תקווה ומשהו להיאחז בו בתוך התופת, כפריט ששומר עליהם ומזכיר להם את המקור והזהות, גם כשהמטרה העיקרית של הנאצים הייתה למחוק את הצלם האנושי של היהודים".