פרק ל"א: רבי משה בן מרדכי מייזליש היה נמנה עם מנהיגי קהילת וילנה, ובמשך 22 שנים שימש כנאמן הקהילה.
במקביל לגאונותו בתורה, הרב מייזליש היה בקיא בשפות שונות, ופרופ' עמנאל אטקס הגדירו כ"בעל זיקה להשכלה".
הפרקים האחרונים >>
- הדרישה של בעל התניא מחסידיו: לא לבזות את גאוני ליטא
- בלב המחלוקת בין המתנגדים לחסידים: סכיני השחיטה
- הסתייגות בעל התניא מהתנהגות החסידים בוילנה - שהובילה לשלום
- מיחס בעל התניא לגאון מוילנה ועד המחלוקת בפוניבז'
הרב מייזליש אהד בתחילה את מפעל הביאור של משה מנדלסון ור' שלמה מדובנה על התורה, אולם שינוי תהומי חל בהשקפתו בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-18 למניינם כשהכיר והוקיר את דרכה של החסידות, ואף הצטרף אליה, ובעקבות כך הוא הודח ממשרתו היוקרתית בעיר וילנה, עירו של הגר"א.
לא ארכו הימים, וגלגל חוזר בעולם, בעקבות הלשנה של החסידים כנגד המתנגדים, הדיחו שלטונות רוסיה את ראשי הקהל המתנגדים מכל תפקידיהם, ותחת זאת מינו חסידים. המהלך הזה היה בחודש פברואר 1799 למניינם, וכך ר' משה מייזליש הושב לתפקידו והפעם בכובע חסידי.
דע עקא, שבתפקידו החדש ישן, ספג הרב מייזלייש את זעמם של תושבי העיר המתנגדים טָבִין וּתְקִילִין, ותוך שנה או שתיים, נאלץ לעבור מווילנה לעיר אחרת.
באגרת שכתב כ"ק אדמו"ר הזקן הגרש"ז מלאדי אל הגאון רבי פנחס הורביץ רבה של פרנקפורט שאהד את החסידים, ביקש בעל התניא שיעזרו לרב מייזלייש.
באותה אגרת כתב בעל התניא את התנכלות המתנגדים לחסידים, את מאסרו ואת שחרורו. הוא ציין גם שהשלטונות הרוסים החליטו להכיר בזכות החסידים לקיים מניינים נפרדים ע"פ דרכו של הבעש"ט.
מחלוקת בין החוקרים אימתי נכתבה אגרת זו. ההיסטוריון פרופ' מרדכי וילנסקי סבור שאגרת זו נכתבה אחרי מאסרו השני של בעל התניא, לעומת הרה"ח שלום בער לוין עורך 'אגרות קודש' שהביא ראיות שאגרת זו נכתבה לפני מאסרו השני של בעל התניא.
ברם, החוקר הליטאי הג"ר דוד קמינצקי סבור בכלל שאגרת זו מזויפת.
הרב קמינצקי מצטט את האגרת בה נכתב: "מאנשי ריבנו דווילנא ההולכים אחר רבם הידוע אשר התיר דמינו כמים בשנת תקל"ב", ובהמשך נכתב על הרב מייזלייש שהמתנגדים "שפכו כאש חמתם על האי טהור גברא רבא", משום שהוא "נתקרב לאנ"ש דורשי ה' החפצים לעבדו באמת".
הרב קמינצקי סבור שלא היה ולא נברא, והרב מייזליש לא נרדף מעולם על ידי קהל וילנה.
שמונה ראיות מביא הרב קמיצנקי כראיה לדבריו במאמרו, ואנו נתעכב על אחת מהן. יחסו של בעל התניא במכתב זה לגר"א הוא לא כמו מכתביו האחרים. במכתבים רבים שמר בעל התניא על כבודו של הגר"א, וכינהו "הגאון החסיד", "אילן גדול", "יחיד בדורו", והזהיר את חסידיו לבל יטילו דופי ושמצה לאחר פטירתו. ואם כן תמוה מדוע דווקא באגרת זו שינה בעל התניא את סגנונו והאשים את הגר"א "רבם הידוע אשר התיר דמינו כמים"?!
פרופ' עמנואל אטקס סבור בניגוד לעמדת הרב קמינצקי שאגרת זו נאמנת, שכן מהלך האירועים עליו נכתב באגרת מוכר לנו מדברים אחרים שכתב הרב מייזלייש עצמו, וכן דברי בעל התניא באגרת עולים בקנה אחד עם דברים שכתב במקומות אחרים.
הרוצה להעמיק בסוגיות אלו, יעיין ב'אגרות קודש' עמ' קנ – קנא, וכן במאמרו של הרב דוד קמינצקי, בירושתנו ספר רביעי, 'בין ירושלים דליטא לירושלים דאשכנז' עמ' רסא – רסב בעיקר בהערה 22, וכן בספר בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב"ד, עמנואל אטקס, מרכז זלמן שזר 2012 פרק עשירי.
•
הערה לגולשי 'כיכר השבת' מאת כותב המדור ישראל שפירא:
ידוע שבכל הדורות היו מחלוקות לשם שמים, כולל כמובן המחלוקת בין החסידים והליטאים, שגרמה להשביח ולהפרות את תורתם של שני הצדדים עד דורנו. ברור לן שכשיבוא מלך המשיח, יתאחדו הזרמים השונים לעדה אחת קדושה.
"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" דרשו רבותינו לרבות תלמידי חכמים, ודי בזה, ומשום מראית עין, נוסיף הדגשה לאלו שאינם מבינים זאת מעצמם:
את ההיסטוריה לא ניתן לשנות, וחקר ההיסטוריה התורנית מחייב להביא את העובדות כהווייתן, וידוע שבכל הדורות היו מחלוקות לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, וכך גם המחלוקת בין החסידים והליטאים. אין בדברים המובאים במאמר מלהוריד אף לא במעט מהמעט מכבוד צדיקי הדורות הקודמים, תורתם או קדושתם, ובעתיד עוד נראה, שדעת שני הצדדים הם דברי אלוקים חיים.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com