זה היה לפני יותר מחצי יובל שנים.
הייתי אז בתחילת דרכי בעולם הישיבות. בחור צעיר הייתי, ולמדתי בישיבה ספרדית לצעירים ברכסים, אליה הגעתי לאחר שעזבתי ישיבה תיכונית. באתי מבית מסורתי מאוד, עם זיקה עמוקה למסורת, אבל ממש לא חרדי. עולם הישיבות היה חדש לי לחלוטין, לגמרי לא מוכר.
הרבה פעמים, לאחר סדר הערב, הייתי מזדמן לישיבת 'כנסת חזקיהו'. נהגתי ללכת לשם סתם כך, מתוך סקרנות, ובעיקר - מתוך רצון לראות מהי ישיבה גדולה. כך יצא לי להכיר את המשגיח רבי דב יפה זצ"ל.
ההיכרות בין ה'משגיח' לביני החלה כאשר פעם אחת הייתי זקוק לעצה בעניין של יראת שמים. התלבטתי הרבה, עד שהחלטתי להעז ולבקש את עצתו של ה'משגיח' הנודע. ניגשתי אליו בהיסוס גדול. לא חשבתי שיהיה לו זמן עבורי.
כשניגשתי אליו, ציפתה לי הפתעה נעימה: ה'משגיח' קיבל אותי במאור פנים, בחיוך ובשמחה. הוא הכניס אותי לחדרו, שאל אותי לשמי והתעניין בכל פרט: מה אני לומד, מאיפה אני מגיע, איך אני מתקדם בישיבה וכדומה.
במשך שעה שלמה ה'משגיח' שמע אותי, התעניין בחיי כאילו הייתי תלמידו קרוב, ויעץ לי בחום כאילו אני בנו היחיד ממש. כשסיימנו, הרב יפה זצ"ל פנה אליי ברוֹך ואמר לי: "דוד, אל תחשוש לשוב ולדבר איתי. תרגיש בנוח"...
יצאתי בהרגשה נפלאה. הייתי נרגש כולי על שאדם גדול וחשוב כמוהו הקדיש מזמנו לשמוע בעיות של נער בן 16 שאפילו לא לומד בישיבה שלו.
מכאן החל להתפתח קשר מיוחד בין המשגיח לביני. לעתים קרובות הייתי מגיע אליו, ותמיד היה המשגיח מקבל אותי בחום ובסבר פנים יפות. כשלא יכול היה לקבל אותי - היה אומר לי בהתנצלות: "כעת אני לא אוכל לדבר, תגיע מחר בשעה הזו ונדבר".
השיחות האלו - שיחות הנפש עם ה'משגיח' הליטאי - חקוקות בליבי עד היום הזה.
• • •
הגמרא בסנהדרין (דף פ"ח) אומרת: "איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל ושייף נפיק, גריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה". מי שזכה להכיר את רבי דב יפה ע"ה - ראה במוחש מהו ענוותן ושפל ברך, כפשוטו ממש, בדיוק כפי שמתארת הגמרא.
ישנו סיפור שהיה רגיל על לשונו של כ"ק אדמו"ר מליובאויטש זי"ע, שאני זוכה לשמש כאחד משלוחיו להפצת אור היהדות בעיר חולון. הרבי היה מספר על קבוצת חסידים ברוסיה שחזרו בשעת לילה מאוחרת לביתם מהתוועדות חסידים שבה עוררו האחד את השני להתחזק בעבודת השם ובהפצת היהדות, חרף הרדיפות שהיו מנת חלקם מצד השלטון הסובייטי.
בדרכם לביתם, עצר אותם שוטר. ברוסיה של אותם ימים - ללכת בקבוצה באמצע הלילה היה מאורע מחשיד ופלילי. השוטר פנה אל הקבוצה ושאל: "קטא אידיאט?!" (מי הולך). אחד החסידים, שאולי היה תחת השפעת 'לחיים', ענה לשוטר: "ביטול אידיאט". כלומר: 'ביטול' הולך. זה היה לאחר התוועדות שלמה שבה עסקו החסידים בצורך לבטל את תחושת הישות והגאווה, ולהיות במצב של 'ביטול'. כשעצר אותו השוטר ושאל אותו מי הולך לפניו - החסיד לא הרגיש את מציאותו העצמית, ולכן ענה כפי שענה. הרבי זי"ע למד דרך בעבודת השם מהתשובה של אותו חסיד, והסביר כי בתודעתו של החסיד - אין כאן מציאות של אדם, אלא יהודי שבטל בביטול מוחלט להשם ולתורתו.
כעין זה ראיתי אצל ה'משגיח' רבי דה יפה זצ"ל: הוא היה יהודי שכולו ביטול לה' ולתורתו. נתקיימו בו כפשוטם דברי חז"ל במסכת אבות - "והווי שפל רוח בפני כל אדם".
• • •
אני נזכר, כי באחת הפעמים ה'משגיח' פגש אותי ברחוב, וניגש לשאול בשלומי. הוא הזכיר לי עניין שדיברנו עליו בעבר. מכיוון שהיינו קרובים לביתו - הוא התעקש לקחת אותי לביתו כדי להראות לי איזה עניין מתוך הספר.
וכך צעדנו - המשגיח הגדול ונער צעיר, ידי שלובה בתוך ידו, עד שהגענו לביתו. המחזה זה פעל והשפיע עלי רבות.
הלוואי שנצליח לאמץ את המידה המיוחדת הזו של אהבת ישראל וקבלת כל אחד בסבר פנים יפות, בפרט לילדינו ולתלמידינו, ועל ידי כך תיחסך לנו עגמת נפש חלילה בחינוכם. הלוואי גם, שנדע לנהוג במידה כזו כלפי כל אחד ואחד מישראל.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
הצגת כל התגובות