הסיפור הראשון
לפני כמה שנים נקלעתי במהלך חודשי הקיץ למקום נידח במדינת 'הולנד'. הסתובבתי מהכא להתם לבוש בבגדי החסידיים. לא התחפשתי, כי חשבתי לעצמי, כמו שאותו גוי מבלגיה ואותו ערבי מאמסטרדם, לא מתבייש במראהו - מי אני שאתבייש במראה היהודי שלי, בגאון ובעוז המשכתי בדרכי יחד עם ידידי למסע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לפתע מקצה הרחוב שומע אני אחד זועק בהתרגשות: 'סליחה, אתם יודעים עברית?', אני מסתובב, מלא פליאה, מי מצא אותי במקום כה נידח בקצה העולם. אך לא עובר שבריר שניה, והזועק מתקרב אלינו, ושואל, 'אתם מישראל?'. אני מביט בפליאה על מראהו, לרגע היה נדמה לי כאחד הגויים המקומיים, אך עניתי לו, 'אכן, אני ישראלי, מי אתה?', כאן התרגשתי, וכה ענה לי: 'אני גם ישראלי, מתגורר בקרית שמונה, אני מסתובב כאן שבועיים, שומע רק שפות זרות, כבר שבועיים שאני רוצה לדבר כאן במקום עברית, ואין לי עם מי, והנה פתאום פגשתי אתכם מרחוק, איזה צירוף מקרים...'.
כמובן המשכתי לשוחח עמו באהובים שעה ארוכה, ואף החלפנו מספרי טלפונים למקרה הצורך, כי שהיתי בעיירה שם בהולנד למשך שבועיים ימים עם קבוצת בחורים מאנטווערפן, ואכן הזמנתי אותו לשבת לשבות איתנו, לסעוד אצלינו, והוא קיבל את ההזמנה. כשנפרד ציידנו אותו עם חלות ושאר מטעמים, ומשם הכל היסטוריה.
למה אני מתחיל בסיפור הנ"ל? כי באותו זמן חשבתי לעצמי, הרי ידוע לכולם הפתגם 'כל ישראל אחים', אך פתגם לחוד, ומעשים לחוד... האם אכן המצב כך?
בהולנד מספיק שתמצא אחד שיודע רק עברית ואתה נהיה החבר הכי נאמן שלו, מה שאין כן בארה"ב, בשכונות החרדיות, אם תמצא אותו לא תכיר בו בכלל, כי שם תתחבר רק למי שהולך עם כיפה.
בהמשך, כאן בארץ, בירושלים לא מספיק לך רק כיפה, אלא גם מי שהולך עם חליפה. במאה שערים לא מספיק חליפה, צריך גם כובע, בבני ברק לא מספיק סתם כובע, אלא כובע חסידי, ובשבת רק מי שהולך עם גרביים לבנות, וכמובן רק מי שנמצא איתך בחצר. מי שנמצא בחסידות אחרת, הוא פסול מחמס מיאוס...
למה שהיהודי מהולנד, לא יהיה אותו יהודי כאן בארץ? למה שלא תתחבר לכל יהודי באשר הוא שם? למה שפשוט לא נאהב אחד את השני בלי התנשאות ובלי הבדל?
עכשיו תשמעו סיפור שהייתי עד לו - השבוע!
הסיפור השני
השבוע הייתי עד לסיפור נורא שצמרר אותי עד עמקי נשמתי. ישבתי באחת המכללות החשובות של הציבור החרדי בבני ברק, ישבו שם בכיתה כחמישה עשר אנשים, חלקם עובדים ומתפרנסים יפה, וחלקם עדיין בשלבי קבלה לעבודה מכובדת.
בקצה הכיתה ישב אחד התלמידים, שבלשון המעטה לא ניחן בבינה יתירה. שקוע במחשב, ומפעם לפעם זורק שאלות לא ענייניות ולא רלוונטיות כלל למרצה הבכיר שהוזמן למסור את השיעור, פותח דיון על דברים קטנים ופעוטים מאוד. כל תלמידי הכיתה, ללא יוצא מהכלל, חורקים שיניים, אך לא מגיבים, כי זכותו לשאול, ולהתעניין על הכל, אפילו שאם היה מקשיב לשיעורים לא היה שואל את השאלות, אך הם זורמים, ונותנים לו לשאול את כל שאלותיו, כשהוא מסיים לשאול את השאלות, שוב משקיע עצמו כולו במחשב האישי שלו ומשחק במשחקים וכו'.
השבוע, בשיעור הקבוע, ישב לידו אחד התלמידים, חסידי, שעובד קשה למחייתו, והעיר לו דבר פעוט, ממש כשיח בין חברים, לא עבר שבריר שניה, וההוא התפרץ בדברי גנאי, והשפיל אותו בצורה הכי מבזה שרק אפשר.
להזכירכם, מדובר באנשים בגיל עשרים ומעלה, והשיח וההשפלות המבזות היו לבני 5 ומטה. בין שלל המשפטים שצעק עליו היה: 'חסיד שמן', 'טמבל' ועוד, הרגשתי מושפל עבור אותו חסיד, ואני מכיר אותו. לחשתי לו, 'תחזיר לו מנה אחת אפיים, תראה לו את היכולת שלך'. ענה לי החסיד: 'לא, אני חורק שיניים, לא אענה לו, אני חייב את הבושות, יש לי חבר המצפה לישועה ואני מקדיש את הבושות לחבר הנ"ל'.
מדהים ומעצים.
אותו אחד לא הפסיק עם ההשפלות, ראה שהחסיד לא מגיב לו אך לא הרפה. בהפסקה כשכולם ישבו במרפסת ודיברו, הוא המשיך לצעוק עליו 'שמן' וכו' אבל החסיד חרק שיניים, לא ענה, מתעלם, כאילו שההוא צועק על קיר.
הכרזת חרם!
השיא היה בסיום השיעור, כשכולם ירדו במעלית, הכריז הנ"ל על סוג של 'חרם', כמו שאתם שומעים, 'חרם' על החסיד הנ"ל, באומרו שהוא 'מסכים' לקראת הגשת עבודת הגמר למכללה, להצטרף לכל חברי הכיתה מלבד עם אותו חסיד, שלבנתיים ממשיך לחרוק שיניים... נאלמתי דומיה!
לא שכולם ישמחו לצרף את האיש שביזה, כי לבנתיים הוא מהבודדים שמסתובב בלי קבוצה להגיש עבודת גמר, אבל זה לא שייך לסיפור.
בצאתנו מהבנין, רץ אני לכיוון של אותו חבר חסיד, ואני שואל אותו, 'מה קרה, איך הצלחת לשמור על קור רוח?', ענה לי בחצי חיוך: 'אני שכחתי מזה, איך אתה זוכר את זה בכלל? נכנס לי מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה'.
"אך אם שאלת, בא אספר לך סיפור", הוא המשיך, "האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים מויז'ניץ' עלה פעם לבית מדרשו ביום הושענא רבה, והנה אשה אחת שקשים עליה החיים, נעמדה על אם הדרך והחלה לצרוח צרחות על הרבי. הרבי לא ענה דבר, רק אמר לגבאי, תביא לה 5 פאונט, אני מרגיש שהיא צריכה כסף... וכך הווה, הגבאי נתן לה כסף והיא השתתקה.
"גם כאן, בטוח אני שהנ"ל שזעק עלי, הגיע מביתו היום מצוברח, ארוחת צהריים לא היתה לו מוכנה, הוא חיפש על מי להוציא את העצבים, אז הוציא את זה עלי, אני הייתי רק השליח ממרום לכך, וכמה שאני יודע שהוא מהיחידים בכיתה שלנו שלא מסודר בעבודה כלל וכלל, כנראה בגלל ההתנהגות המבישה שלו שכעת כולנו מבינים, אך מה אנו עסוקים בחשבונות שמים, אני בטוח שההשפלה שעברתי זה רק לטובתי ויהיה לזכות ידידי הטוב המצפה לישועה משמי מעל".
נפרדתי מהחסיד לשלום, עקבתי אחריו עד שנכנס לרכבו, נכנס ונסע לדרכו, ואני עומד ברחוב מופעם מכל מה שחזיתי היום על בשרי לראשונה, ראיתי יהודי עובר השפלות במשך 4 שעות רצופות ולא עונה מאומה, זה דרגה גבוהה מאוד, אך אשרי המאמין, ובטוחים אנו שיהיה לידידו ישועה גדולה.
כאן חשבתי לעצמי: למה רק בהולנד אנחנו חברים, אחים, וכו', למה לא בכל העולם, למה השנאה הזאת, למה הדיבור הנגוע? מאיפה זה מגיע? אכן, היה לו קשה בבית, אז תוציא את העצבים על בובת עצבים, למה לדבר דיבור נגוע, דיבור מלוכלך? למה להעליב, למה לצעוק שמן על אדם אחר, וכי יש לך ביטוח בריאות עליך?
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בואו נהיה אחים בכל העולם, איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ובפרט בימים אלו שכולם צריכים ישועה!
הצגת כל התגובות