שלום שמי מיכל. אני ב"ה בחורה מוצלחת, נאה, עובדת ומרוויחה. באה מבית מוצלח מכל הבחינות. ב"ה הקב"ה זיכה את ההורים שלי לעזור לנו לדירה ביד רחבה, ולסייע בכל מה שצריך.
אבא, בוגר אחת הישיבות הירושלמיות הטובות והחשובות. אמא – בוגרת סמינר ב"ה. אני סיימתי לימודי סמינר, למדתי מסלול מאוד נחשב, וב"ה התחלתי עבודה. וכמו כולן, מסיימות לימודים אחרי שנתיים סמינר ומתחילות שידוכים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אחד הדברים החזקים שאבא שלי השריש בבית אצלנו מאז ומתמיד, זה כוח התפילה והאמונה. ואני מאוד מחוברת לתנא הצדיק ר' שמעון בר יוחאי זיע"א – וזו הזכות שלי לפרסם את הנס שלי.
אני נוסעת לפחות פעם בחודש למירון, יש לנו הסעה קבועה מידי יום חמישי הלוך וחזור מאיפה שאני גרה עם המתנה של שעה וחצי.
אצלנו יודעים בבית שכל השבוע אני עוזרת כדי שאוכל לנסוע ביום חמישי למירון. בדר"כ בימי חמישי, זה יוצא ממש טוב, זה לקראת סוף שבוע אחרי מרתון של עבודה במשרד, ועזרה בבית, ועבורי אין כמו ללכת להתפלל במקום הקדוש הזה.
אחד הפעמים שנסעתי זה היה ערב ראש חודש שבט תשפ"ד.
• • •
נפגשתי עם מספר בחורים מאז שהתחלתי שידוכים.
זה היה שבוע שביום חמישי הבית היה מוכן לשבת, סיימתי עבודה וחשבתי לנסוע למירון. התארגנתי ליציאה ואז ישבתי כמה דק' לכתוב פתק לר' שמעון זיע"א, כמובן בין היתר מה שהיה כתוב במכתב זה על שידוכים.
כתבתי שהקב"ה יעזור לי בשידוכים ויכוון אותי לשידוך הנכון ביותר עבורי ושאני אזכה עוד החודש להיות כלה. ובאמת כך היה.
ערב ראש חודש שבט אני נוסעת להתפלל. בתאריך יב' בשבט הייתה לי פגישה ראשונה עם בחור, ובסוף חודש שבט סגרתי ווארט.
הפגישות היו מוצלחות ואחרי מס' פגישות סגרנו.
הבחור היה בחור טוב, מישיבה טובה, בא יחסית מבית סגור לעומת הבית ממנו אני באה, אבל זה ממש לא הפריע לי. העיקר שהבחור מתאים לי ואנחנו על אותן השקפות, רצונות, שאיפות. יש זרימה? נשיאת חן? אז אפשר לומר מזל"ט.
במהלך הפגישות הבנתי שמדובר במשפחה די סגורה.
אני זוכרת ששאלתי את הבחור "מה תעשה אם יגידו לך שאני / המשפחה שלי מדי פתוחים בשבילכם?", הוא ענה בבירור: "מה זאת אומרת, זו בחירה שלי וזה מה שמתאים לי, ואף אחד לא יגיד מילה". הערכתי את זה, אמרתי לעצמי: "טוב, מדובר בבחור חזק".
היה ווארט היה אירוסין, נפגשנו ודיברנו לפי הכללים (פעמיים בשבוע). הכל זרם בינינו, סגרנו אולם, תזמורת, צלם, מאפרת, והתחלנו להתארגן לחתונה.
התאריך של החתונה היה אמור להיות בחודש סיוון תשפ"ד. הבחור היה אצלנו שבת, ואני הייתי אצלם שבת, דיברנו וצחקנו כמו כל זוג מאורס.
השיחה הקבועה שלנו הייתה בימי שני וחמישי. אני כאמור בשבת הייתי אצלם וביום שני דיברנו כרגיל, ביום רביעי דיברנו קצת למרות שלא היינו אמורים לדבר, והוא ממש פרגן לי בשיחה: "אני לא יודע מה מגיע לי שככה זכיתי בך", אמר בהתרגשות. ובסוף השיחה הציע: "נשאיר משהו לדבר מחר" (יום חמישי השיחה הקבועה).
• • •
יום חמישי בערך בשעה 10 בבוקר אני נמצאת בעבודה יושבת מול המחשב מנסה להתרכז ופתאום אני מתחילה לבכות.
משהו בלב הרגיש לי לא טוב.
לא הבנתי מה קרה לי פתאום ככה בבוקר. בהתחלה נלחצתי, חייגתי לאחד הרבנים שהיה מעביר לנו הרצאות בסמינר בעניין השידוכים והבית היהודי. סיפרתי לו על ההתפתחות ושיש לי משהו בלב ואני לא יודעת מה. הרב אמר שהכל בסדר, שאני יירגע ואין סיבה לחשוש. החלטתי לא לחייג לאמא שלי ולצער אותה שכואב לי הלב. ב"ה נרגעתי והכל היה בסדר.
חזרתי הבייתה שמחה ומאושרת, כאילו לא היה כלום.
ואז הצבע בבית השתנה מעט...
אבא שלי חזר מקניות לשבת, אמא שלי ואחותי יושבות על הספה, ופתאום מתפתח בבית מסע של חקירות. אני שמה לב שכולם מוטרדים ומתחילים לשאול אותי שאלות: "תגידי איך היה אצלם בשבת? ואיך הבחור היה? היה משהו מוזר שם?".
אני עונה להם בשיא התמימות על השאלות, וכאילו הקב"ה הוריד לי מסך מול העניים, ולא חשדתי בשום דבר. כאילו לא קרה כלום.
אבא שלי יצא בדיוק, ואמא הולכת בבית הלוך חזור, ואחותי הולכת חזור והלוך, המבטים רצים מאחד לשני בבית, זה היה משהו שלא הכרתי.
אני לא מבינה מה קורה בבית, הלכתי לסדר את החדר לכבוד שבת, שמתי שירים ברקע וכאילו יום חמישי הזה הוא כמו כל יום חמישי. ואז אני אומרת לאמא שלי: "אולי אני אסע היום למירון?". רק היא שמעה את זה היא קפצה על המציאה, "יופי מצוין, תצאי".
אני מתארגנת, וכמו שהדגשתי לפני שאני יוצאת לרשב"י אני כותבת פתק, ואז יוצאת. את הפתק אני מניחה שם באיזה מקום שמצאתי בסורגים הכחולים שעבורי זה היה המקום להכניס פתקים. זה גרם לי לחיבור לתפילה הפתקים האלו...
זה היה יום חמישי, ובאותו יום אנחנו אמורים לדבר בפלאפון. אני יוצאת קצת יותר מוקדם מהבית ומחכה לשיחה מהבחור. אני מחכה והבחור לא מתקשר...
אמא שלי פתאום באמצע הדרך מחייגת אלי ושואלת אותי, "תגידי, לקחת מפתח לבית? ותגידי, הבחור חייג אליך?". אמרתי לה שיש לי מפתח, אבל בטח הבחור יחייג יותר מאוחר.
השעון כבר מתחיל לרוץ, אני בדרך ועוד מעט אנחנו מגיעים למירון ועדיין אין שיחה. ואז התחילו לרוץ לי המחשבות בראש.
אני מתפללת תפילת ערבית, ומגיעה ל"שמע קולנו", תוך כדי הבקשות לפני ברכת מודים, מתפללת, מבקשת על השידוך שיעלה יפה וכו' ופתאום נופל פתק מלמעלה – אל בין רגליי.
בשנייה הראשונה נבהלתי לא הבנתי מה זה הפתק הזה. כשפתחתי אותו ראיתי שזה הפתק שלי – הכתב שלי. כתוב בפתק: ערב ראש חודש שבט זה היה הפתק ששמתי לפני שנפגשתי עם הבחור הזה (החתן שלי) בפעם הראשונה.
תבינו, הגעתי מערב ראש חודש שבט למירון כמה פעמים. דווקא הפתק של ראש חודש שבט נפל??? היו שם עשרות פתקים שלי מאז שהגעתי להתפלל במקום הקדוש הזה.
סיימנו את התפילות במירון, אני עולה על ההסעה, פותחת את הפלאפון, ורואה שאין שיחה מהבחור. הייתי בהלם, פשוט לא האמנתי! למה הבחור לא מחייג? "אולי הוא נירדם ויחייג עוד מעט", הרגעתי את עצמי. החלטתי שאני אחייג אליו, אני מחייגת, ומחייגת:
והפלאפון שלו מ-נ-ו-ת-ק !
לבינתיים הגעתי הבייתה, אמא ישנה, אבא בסלון,
לקחתי את הפלאפון של אמא לחייג ממנה, אמא קמה בבהלה ושואלת אותי: "למי את מחייגת עכשיו ב 1 בלילה?".
עניתי: "לבחור, אבל משהו מוזר הפלאפון שלו מנותק".
אמא מסתכלת עלי ולא מוציאה מילה.
ואז החלטתי לחפור קצת: לקחתי את הטלפון שלה, והתחלתי לחטט לה ביומן שיחות. זה משהו שאף פעם לא עשיתי ולא מעניין אותי עם מי היא מדברת. ואז אני רואה שהיא דיברה עם אבא של הבחור בשעה 10:30 בבוקר, ועם עוד מישהי שאנחנו מכירות די טוב.
זה היה השעה שבכיתי בעבודה.
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט)
אני שאלתי את אמא שלי, "מה דיברת איתה (עם אותה אחת)"? ואמא לא עונה לי. אני שואלת שוב, והיא לא עונה.
תוך כדי שאני שואלת אותה היא קמה והולכת לסלון ולא מדברת איתי מילה, ואני שומעת אותה אומרת לאבא: "תקשיב, היא שואלת שאלות, מה עושים?".
אבא ואמא יושבים בסלון הם קוראים לי, ואומרים לי בצורה ברורה: "השידוך ירד". ישבתי לאט כלא מאמינה, כל המחשבות רצות להן יחד, הכל התחיל להתחבר פתאום. "על מה זה ירד?", שאלתי. "אין סיבה", ענתה לי אמא.
הדבר הראשון שאמרתי באותו רגע ששמעתי שהשידוך בוטל – "זה לא הגיוני אתמול הוא הרעיף עלי שבחים ופירגונים". הייתי בהלם מהבשורה ששמעתי אפילו לא הצלחתי לבכות ולא לומר מילה מרוב הלם.
הבנתי מאבא שלי ש"ביום חמישי בבוקר אבא של הבחור חייג אלינו ואמר שהם מורידים את השידוך".
הבחור לא חייג בכלל, מאותו יום רביעי עם כל הפירגונים שהוא פרגן לי בשיחה - עד היום.
לאחר שיורד שידוך לוקח זמן מה ואז מבינים את הסיבות שבגינם הוא ירד, עבר זמן והבנו שהשידוך ירד על שטויות.
היו לי שתי אפשרויות: להיתקע עם זה או לצמוח מזה. אני ב"ה התחזקתי, לקחתי את הניסיון הזה למקום אחר. בחרתי לצמוח. נכון, זה לא קל בכלל. "מה יגידו השכנים, וכל הסביבה, ומה יהיה עם השידוכים שלי?", ובאמת היו שידוכים שירדו בגלל ששמעו שביטלו לי שידוך.
אבל יש משהו שמאפיין כל יהודי. כוח האמונה! השידוך הזה ירד כי זה לא השידוך שלי. וזה שהבחור הזה לא רוצה להיפגש כי שמע שביטלו לי שידוך, גם הוא לא השידוך שלי.
אברהם אבינו עבר 10 ניסיונות, ואחד מהניסיונות הקשים שעבר זה ניסיון עקידת יצחק בנו יחידו. הוא לא בא בטרוניה לה' "למה זה מגיע לי?" הוא בא ואמר לה' יתב' הנני! אז מי אנחנו שלא נגיד הנני? כל התורה כולה, כל הניסיונות בחיים, זה לבוא ולהכריז:
הנני!
נכון, הבחור לא עמד בדיבורו מכל מיני בחינות. אבל זה עסק שלו כלפי שמיא, לא שלי. ודווקא בגלל זה אני מחלתי וסלחתי על אף שהיה קשה לי בכלל לחשוב על זה, אחר כל עוגמת הנפש שנעשתה לי. אני לא מדברת בכלל על הכספים שנשפכו לריק...
אבל במחשבה שניה זה לא לריק, זה בשבילי, זה לימד אותי המון על עצמי, על הכוחות שלי, איך קיבלתי את זה, והכי הרבה, מה למדתי מזה.
אני לקחתי את הניסיון הזה בתור עוד משהו שמחשל אותי לחיים. החלטתי להכריז "הנני!!!" ולשנן תמיד בליבי "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה" (בראשית רבה נא) זה הכל היה מוכן כל כך עבורי, זה כל כך אישי, בשבילי.
השבת נקרא בפרשת ואתחנן על משה רבינו ע"ה המבקש מהקב"ה בקשה כל כך טבעית שנראית שמגיעה לו, להיכנס לארץ. הוא מתפלל ומבקש ולא מרפה, הוא מבין שהוא חייב לעשות הכל להיכנס, והקב"ה מתאווה לתפילתו ולכן הוא מתפלל ומתפלל. אבל אז הקב"ה עושה סוף גם לזכות הכל כך טבעית של להתפלל ואומר לו: "אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה...".
זה רגע שמשה רבינו מבין: "זהו, עכשיו צריך לשתוק, לקבל את זה, זה חלק ממני, זה מה שה' רוצה עכשיו, וזהו". גם אם זה נראה לו כל כך נורא, הוא פשוט עוצר, והוא מבין שזה מה שצריך לעשות עכשיו.
• • •
לסיום הורים יקרים:
א.
גם אם לא מסתדר לכם משהו עם השידוך שמתפתח, ואתם מרגישים שזה לא מתאים. אל תמתינו לשלב המתקדם, אל תנסו להכיר את הצד השני עם הזמן, וכשזה לא מתאים לכם תורידו את זה. כי עבורכם זה להוריד שידוך, אבל עבור הצד השני זה יכול להוריד את החיים.
ב.
ישנם בחורים או בחורות שמגיעים ממשפחות עם אופי מאוד חזק, הורים חזקים שמאוד מעורבים בחייהם ובפרט בשידוכים שלהם, או אחים ואחיות שמתערבות ומפעילות לחץ חזק כל כך. רואים היום בנים או בנות להורים מעין אלו, מאבדים את הביטחון העצמי בשידוכים, ומנסים לחשוב מה הצד ששולט בהם היה מחליט עכשיו, ודווקא בגלל זה "מחליטים לא להחליט" ונתקעים.
ג.
אנחנו צריכים לתת לבחור או לבחורה הנפגשים את הכוח להחליט בפרט במה שהם ורק הם צריכים להחליט, להיות להם לביטחון ברגעים הללו ולא לחפש את החסר או החשוב לנו, אלא את החסר והחשוב להם באמת. וחשוב להבין את החלק הזה, ולעצור את מסע הלחצים הזה, כי בהמון פעמים זה רבים ממקרה כבר הגירושין של זוגות צעירים, מתחיל מאלו "שהיה אכפת להם" או "היה להם כוונה טובה" והרסו כל חלקה טובה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אל תאפשרו לרעש הנובע מכם, להטביע את הקול הפנימי של ילדיכם...
הצגת כל התגובות