פגשתי השבוע מכר, תושב עירי החרדית. הוא אמר לי שקרא איפשהוא שכל החיילים ששירתו קיבלו מענק. הוא ידע ששירתתי במילואים ושאל במעין זלזול: "נו, כמה כסף קיבלת מהמדינה?!".
"לא יודע בדיוק", עניתי לו, "כי זה לא כל הכסף, אבל עשרים ומשהו אלף שקל".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא הביט בי בהלם: "מה??? קיבלת מצה"ל 20 אלף שקל?".
"כן. וזה לא כל הסכום, זה רק על ימי השירות בשנת 2003 ויש גם מענקים וכל מיני הטבות".
הוא שתק רגע ואז אמר: "באמת שהייתי מתגייס. אבל אני חייב להביא פרנסה הביתה".
"מה זאת אומרת, פרנסה?", אמרתי, "הצבא משלם. והוא משלם כמה שהרווחת כשכיר או עצמאי ומינימום 9,000 שקל לחודש".
"אתה רוצה להגיד לי שכל חודש שילמו לך תשע אלף שקל?".
"כן".
"אז באמת חבל שלא התגייסתי. זה יותר ממה שאני מרוויח עכשיו. באמת אומר לך חבל שלא התגייסתי". הוא אמר את זה ברצינות וביקש לדעת בפרטי פרטים איך הכל עובד.
הסברתי לו על הטירונות שהוא חייב לעבור. על צה"ל של חייל בגיוס חובה בגיל צעיר ועל שלב ב' למי שהיה לו פטור ומה זה דורש. השיקול הכספי היה בראש מעייניו כל הזמן. לא דנתי אותו כי הוא באמת כנראה במצוקה כלכלית גדולה שלא יכל לראות את הדברים מחוץ לפריזמה של המצוקה בה הוא חי.
אבל צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה:
למי שכסף היא הסיבה או המחשבה להתגייס - אז לא!
אם יציעו לכם מיליון שקל בידיעה שאתם הולכים להתקלקל מבחינה רוחנית. האם הייתם הולכים? חלילה וחס!
להבדיל. אם היו נותנים לכם מיליון שקל תמורת זה שתסכנו את החיים שלכם לשווא באיזה משחק מסוכן, הייתם עושים את זה? ודאי שלא!
כך שכסף הוא שיקול מינורי. הוא מיועד לעזור למי שהחליט לעשות את הדבר שמבחינתו זה הדבר הנכון לעשות: כי ככה הורו לו רבותיו / כי ככה מקובל בחברה בה הוא חי, או כי הוא חושב שזו חובתו המוסרית.
ובכל אופן. אחרי 200 ימי מילואים, אני משתף אתכם ברשימת יתרונות וחסרונות. ערבבתי בין תסמינים לסימפטומים - דהיינו בין הרגשה אישית שלי לבין עובדות ונתונים שחוויתי וראיתי, אך כתבתי בצורה כוללנית. לא בשביל שמישהו יתגייס, אלא כי אני חושב שנכון וראוי להניח את הדברים על השולחן, לטוב ולמוטב. גם מעלות וכמובן גם חסרונות.
הקדמה נוספת וחשובה
צבא כמערכת בדרך כלל מרובע ואטום לצורכי הפרט. נתקלתי בזה גם בטירונות וגם במילואים. נכון שיש אנשים טובים שינסו לעזור לך אבל אם למשל נקבע שיש משימה מסוימת, כולם מחויבים לעשות אותה גם אם לך אישית זה פוגע באורח החיים וגם אם לפעמים זה חסר היגיון. כך שיש סיטואציות רבות שלאדם אחד היה טוב ולשני רע.
השירות עצמו הוא בכל כך הרבה ורציות ומקומות, עם לינה בבסיס ועם חזרה הביתה, בעורף או בחזית, מול מחשב או בהרכבת מצלמות על טנקים, בבסיס בהפרדה ובבסיס מעורב. יש מקומות שפעילים רק 5 ימים ויש שכל השבוע, כך שאי אפשר לתת מסקנה וללמוד ממקרה למקרה.
במקרה שלי אישית, בחודשיים הראשונים של המלחמה שרתתי כנהג אמבולנס. זו היתה תקופה נוראית עבורי. רחוק מהבית ובלי מקום נורמלי לישון בלילה, כל יום במקום אחר ובחוסר וודאות תוך ניגודיות קיצונית, יום אחד בבסיס שורה בהעברת גופות או בנסיעת חירום לנפילות טילים ויום אחרי שיעמום טוטלי בהמתנה בנקודה שכוחת אל. וכל זה כשבבית לחץ וכעס.
בהמשך, כשהצטרפתי לפלוגת הגמר, גם הייתי ליד הבית עם שינה בבית וגם רוטינה של פעילות פחות או יותר מסודרת שאתה יודע התחלה וסוף ומבין את הצורך ואת המשמעות.
כך שקשה להשוות בין התנאים והשירות של חייל לחייל. ובכל אופן אני מנסה לעשות סדר.
שליחות ואחריות
הטוב: אישית הרגשתי שנתתי את חלקי. אם הייתי אברך או בחור ישיבה, הייתי יודע שאני נותן את חלקי בלימוד תורה. אבל לא זכיתי ועצם זה שהייתי חלק מצה"ל גרמה לי לתחושת סיפוק. אני תרמתי את חלקי למערכה למען כלל ישראל. בשונה מהעבר בו הייתי רואה ומרגיש צורך להסביר ('וכן היינו בעיניהם') כעת אני לא מרגיש שום צורך להתנצל או להסביר. אני מסתובב בגאווה כחרדי עם הלבוש החרדי שלי כשבתוכי אני יודע שאני לא חייב לאף אחד שום דבר.
הרע: לא כולם רואים את זה כל כך מקסים ונהדר. (לפעמים גם בצדק) יש קיצונים שתוקפים אותך, גם המיינסטרים לא בהכרח מקבל מי שלא הולך בתלם והמשמעות היא בעיות במוסדות של הילדים, בישיבות ובסמינרים. אישית הילדים שלי צעירים בשביל זה, אבל אני חושש מהעתיד. מה גם שעשיתי את הצעד בהתייעצות עם הרב שלי שאני מקווה שיהיה לו את היכולת לעזור לי כשיגיע הצורך.
לצד זאת, היה לי גם קושי גדול בבית. בחודשיים הראשונים למלחמה בהם לא הייתי בבית אשתי זעמה ממש. עלי ועל המציאות. כל יום אמרה לי שאין אף אחד שאנחנו מכירים שהבעל שלהם הלך ככה. לא מהמשפחה המורחבת, לא מהחברים ולא מהמכרים. אין אף אחד מכל העיר שהיא מכירה, שבזמן שיש אזעקות ופחד הלך לעזור לאחרים - אז למה רק אני ככה.
כשהייתי עונה שיש אין סוף אנשים שיצאו ומוסרים נפש למען כלל ישראל, מה גם שאני אישית לא מסכן את עצמי וגם חוזר פעם בשבועיים הביתה. היא ענתה, שבציבור הכללי, זה מקובל ונורמלי שהבעל הולך למילואים. יש הבנה, יש תמיכה. הסביבה עוזרת ומעריכה. אבל אצלינו זו לא הייתה בחירה שלה, וזה שיגעון שלי. אף אחד לא מבין מה היא עוברת ואף אחד לא היה שם לעזור ולו במילה. ״אני לא מדברת על זה שלא מכירים טובה או מעריכים, מדברת על זה שבסוף לא יקבלו את הילדים שלנו למוסדות ושהעצניקים יפגינו נגדנו. אז בשביל מה לך?!״.
ושוב. למרות כל הקושי, אני מבחינתי עשיתי את הדבר הנכון.
ואם כבר מדברים, אז לצערי יש רבים וטובים מבני הישיבות ואברכי הכולל שלא מעריכים מספיק את עצמם ואת ההגנה הרוחנית שהם שותפים בה (או שהם באמת מבזבזים את הזמן) ומשכך, הם מרגישים צורך להתנצל בפני כל זב חוטם על כך שהם לא משרתים ופעמים שמתוך התגוננות הם תוקפים את מי שכן התגייס.
סיפוק ועשיה
הטוב: דומה אך שונה מתחושת השליחות של משהו שצריך לעשות. כאן אני מדבר על הידיעה שעשיתי והועלתי, שהצלחתי ועזרתי. טיפלתי בעשרות נפגעים בעורף ובמקרים רבים של חסד של אמת. גם בפלוגת ההגנה המרחבית שמרתי על הבית שלי ועל תושבי העיר שלי.
הרע: לא תמיד עושים. היו ימים שלמים בהם רק ישבתי בכוננות או ברוטינות של שעות בשמירות או בחמ"ל. ואתה שואל את עצמיך 'בשביל זה התגייסתי?'.
זה נכון שבעצם קיומנו כצוות כוננות רפואית לשעת הצורך, זה נותן את האפשרות לכל המערכת לפעול אבל בכל אופן היה קשה. בפרט כשמהבית כל הזמן היו טלפונים עם אמירות קשות על למה אני מבזבז זמן ולא עושה כלום וזה על חשבון המשפחה. וצריך להודות, במסגרת צה"ל יש חיילים רבים שלא עושים כלום. כל מיני תפקידים חסרי משמעות וכוח אדם מיותר ומבוזבז. בכל מקום שהייתי בו בצה"ל היו חיילים חסרי תועלת ששאלתי את עצמי מה הם עושים ומה תפקידם. כלום.
מציאות רוחנית
נהרות של דיו נשפכו וקולמוסים נשברו. אני מניח בצד את שאלת הגיוס בגיל צעיר שבהחלט מהווה דילמה גדולה. בעבר נפגשתי עם אחד מרבני הנחל החרדי שאמרו לי שהטענה לא עליהם, הטענה על המשגיחים שלא השכילו לתת פתרון לבחור שהתקשה בישיבה ומשכך הגיע לצה"ל. גדולי ומאורי הדור יחליטו בנושא.
אך מה קורה כשאדם מבוגר יותר יכול להתגייס? כשמדינה אומרת: למרות שאתה מבוגר ונשלם לך משכורת אנחנו עדיין צריכים אותך. האם אז עדיין יש קושי רוחני גדול? התשובה, וודאי שכן, אך כפי שאמר לי מורי ורבי כשאני הלכתי: 'תנצל את זה בשביל להתעלות, תורת חיים היא וזו השעה שתורת החיים היא'.
מי שבא מתוך תחושת שליחות, מתוך אידיאל וחוזקה רוחנית מטבע הדברים יהיה גם מגדלור רוחני סביבו. האמת היא שאלו בדרך כלל הציבור הדתי לאומי שפגשתי שהיו לסמל ודוגמה לתפילות בציבור, להקפדה על צניעות ושיח מכובד בלי ניבולי פה. הם בדרך כלל אוכלים רבנות מתוך עיקרון שבעיניהם זה הכשר מהודר והם הקפידו לא לאכול תרומות שלא ברור מקורם.
לעומת זאת, לפעמים דווקא 'חרדים' שלא ממש חרדים לדבר השם, פחות הקפידו. מסתפק איך לכתוב את זה אבל זו הסיבה ולא התוצאה. דהיינו זה לא שבכירי עולם הישיבות הלכו והתגייסו (למרות שגם כאלו פגשתי) כך שהרבה פעמים אנשים שהם חרדים חברתית והתגייסו או כאלו שפחות 'חרדים' לדבר השם ואולי בבית מקפידים על לאכול רק בד"צ, פתאום בצה"ל פחות הקפידו. וזה לא אחד ולא שניים. זה הרבה מאוד אנשים שנחשבים חרדים רגילים ופתאום אתה מגלה שהם לא ממש מקפידים על תפילות ויש גם סיטואציות רבות ומעורבות של גברים ונשים.
הצבא, למרות שיש בו נהלי כשרות בפקודה, אבל יש סיטואציות אפורות. אצלי למשל מתוך טוב לב החליפו לי אוכל בד"צ שהגיע בחמגשיות, לאוכל ביתי. כי רצו להביא לי משהו טעים. גם בנושא שבת נתקלתי בסיטואציות רבות ומורכבות.
ואם מדברים על לימוד. הצלחתי לגמור חצי מסכת בבא מציעא בדף היומי, אבל היו ימים שנפשית לא הייתי מסוגל ופשוט נשברתי. ככה זה כשאתה בלי חברותא ובלי מחייב והרבה יותר קל לראות טלוויזיה. הניסיון הרוחני קיים.
כבוד / גאווה
הטוב והרע: להסתובב במדי צה"ל בשכונה חרדית, זה לא כבוד גדול. אבל מחוץ לשכונה החרדית להיות חייל, משמעותו להסתובב עם חזה נפוח. שילוט בכל מקום על 'מצדיעים לחיילי צה"ל' ומוצרים ופינוקים חינם. יותר מפעם אחת, בעיקר בתקופה של תחילת המלחמה, בעלי חנויות לא הסכימו לקחת כסף על מוצרים שרכשתי. זאת בנוסף לאין סוף מתנות ופינוקים שכולם נתנו לחיילים. בארון שלי יש לי גרביים חדשות ל-20 שנה הקרובות.
גם מחברי החילונים אני מקבל המון תגובות של "כל הכבוד לך" וגם מחברי החרדים שרבים מהם אומרים שאני עושה קידוש השם, כשפעמים רבות אנשים מספרים לי שהיו רוצים מאוד להתגייס רק לא עושים זאת בעקבות סיבות שונות.
להיות בעניינים / אקשן
מי לא אוהב להיות במרכז הבמה? לספר על החוויות שלו מכאן ומשם. זה מה שמניע אחוז גדול מקרב מתנדבי מד"א וזק"א, איחוד וידידים. האקשן והעשיה שבסופו של דבר אתה יודע מה והיכן קרה והיית שם בשביל לעזור. ליל שבת בבית כנסת יש לך את כל הסיפורים משורה ומאתר ההרס בראשל"צ.
הפסקה מהחיים / נטוורקינג / חוויה חברתית
רוב האנשים עובדים בעבודה שלהם וחיים את החיים שלהם בצורה מסודרת. שינויים קורים רק כשיש צורך או כשאין ברירה. אולי חופשים פה ושם אבל די קשה להתנתק בצורה ממושכת. מילואים זה סוג של הפסקה מהחיים, מהטיפול בילדים והעבודה הסדירה מתוך תירוץ טוב ש'יש לי מילואים'. אדגיש, שבציבור החרדי זה לא מוכר וזה גם לא מקובל ואולי בזמן מלחמה עוד מקובל אבל בציבור הכללי הם עושים מילואים לפעמים גם לחודש או יותר בזמני שגרה.
אני מכיר אישית שני אנשים שלא חזרו לעבודה הקודמת שלהם בגלל שזה פשוט לא התאים לבוס. לא חוקי אבל אפשר גם להבין את המעסיק שצריך תחלופה לעובד שנעדר לחצי שנה ואם הוא מסתדר בלעדי העובד אז בכלל.
כאן אומר מילה טובה להנהלת 'כיכר השבת', שכבר בתחילת המלחמה אמרו לי ישירות: אל תדאג, אנחנו מעריכים את מה שאתה עושה. מצדיעים לך. אם תוכל לעבוד בזמנך החופשי כשיהיה, תעבוד ונשלם לך (בנוסף). אם לא תוכל גם טוב. מה שאפשרי מבחינתך - תעשה.
השינוי הזה הוא משמעותי מאוד. פתאום הולכים לעסוק בעולם אחר, בתחום אחר, בתפקיד אחר, יש כאלו שבאזרחי הם מנהלים בכירים וכאן רק מבצעים הוראות ועושים תפקידים פשוטים ויש שבחיים הם בעבודה פשוטה - כמו אחד שבאזרחי הוא מזכיר ישוב ובצבא הוא מפקד על פלוגה עם 100 חיילים.
בנוסף, במסגרת הצבא אתה פוגש ויוצר קשר עם אנשים שבשגרה מעולם לא היית פוגש. וכשעושים ימים ומשמרות ארוכות וקשות יחד נוצרות חברויות אמת. איתי בפלוגה היו מהנדסי מחשבים, חקלאי שמגדל אבוקדו, בנקאי מומחה להשקעות, סוכני ביטוח ועוד ועוד. זה יכול ליצור גם קשרים עסקיים מוצלחים.
כסף
לסיום ניגע בנושא אתו התחלנו: הכסף. בעיקרון בצבא מקבלים כמה שהרווחת באזרחות. אבל יש מינימום של 9,000 שקל שאותם תקבל גם אם באזרחות אתה מובטל. מקבלים את זה מהמעסיק בשביל שלא לאבד את ההטבות הסוציאליות.
יש רבים שהשכר אף יותר גבוה ממה שמקבלים כשכירים כי משלמים גם על שישי-שבת, זה אומר שאני מקבל 30% יותר מהבסיס ובנוסף יש גם תגמולים, החזרי דלק, מענקי משפחה והוצאות שונות ומשונות. אני למשל קיבלתי החזר על טיסות שבוטלו לי (מה שהחברה לא החזירה), תשלום על תיקון שבו לקחתי בעל מקצוע שתיקן לי נזילה וגם תשלומים על שירותי בייביסיטר שלקחתי בתחילת המלחמה. בנוסף, יש גם מענקים לפי כמות הימים ששירתת, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי שקלים.
האם זה שווה את זה? כלכלית, יש עצמאים שבגלל השירות לא יכולים להמשיך לנהל את העסק ולהם נבנה מנגנון פיצוי נוסף. אבל הרווח הכלכלי הוא לא כל הסיפור. נו, מה יעשה אדם עם 20 אלף שקל אם בגלל היעדרותו מהבית - הזוגיות שלו התערערה? כך שכסף צריך להיות השיקול האחרון בהחלטה האם ללכת או לא.
לסיכום...
אני מתפלל שיבוא יום שנזכה לראות את נבואתו של ישיעהו: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
הצגת כל התגובות