This browser does not support the video element.
ראיון שכולו קידוש השם: צבי טל, בן 64, נסע הבוקר מביתו שבשכונת רמת שלמה בירושלים, לעבר אזור התעשייה בעטרות - צפונית לעיר הבירה. בשעה שהמתין לאוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו - הכל קרה.
בראיון לכלי התקשורת, ממיטתו שבבית החולים הדסה בהר הצופים, הוא מגולל את פרטי הפיגוע שיכול היה חלילה להסתיים אחרת.
קוראים לי צבי טל. אני הייתי צריך ליסוע לאסור התעשייה בעטרות. חיכיתי בתחנה לאוטובוס שייקח אותי. דיברתי עם הבן שלי. פתאום אני מרגיש מישהו נותן לי מכה חזקה בגב. הסתובבתי אחורה לראות וראיתי מישהו שברח אבל הרגשתי משהו בגב שלי.
הבנתי שיש שמה סכין. ירדתי לכביש ניסיתי לעצור מכונית. אף אחד לא ראה את זה. הוא בינתיים ברח ואני ניסיתי לעצור מכוניות. הם לא עצרו כי חשבו שאיזה משוגע אחד הגיע לרקוד בכבישים.
לקח קצת זמן עד שמישהו עצר. אמרתי לו שיש לי בעיה. יש לי סכין בגב. הוא לקח אותי חזרה לתחנה. הזעיק את מי שצריך והנה אני פה.
לא שמעתי שום צעקה קודם. רק הרגשתי מכה בגב ואחר כך הבנתי שזה סכין. אחר כך כשהוא ברח ראיתי אותו (את המחבל. ד"ה).
הבחנתי בו קודם. לא ידעתי לזהות את הגיל שלו אבל לא חשדתי בכלום. חשבתי שהוא גם מחכה לאוטובוס. הוא חיכה לי.
איך ההרגשה עכשיו?
ברוך השם חסדי השם מרגישים את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל.
איך תחושת הביטחון? תמשיך ליסוע שם?
אני חושב שכן. אבל לא אנחנו קובעים ומחליטים מה יהיה. אנחנו יושבים פה על חבית חומר נפץ. זה שזה לא קורה כל שנה זה בגלל שיש מישהו ששומר עלינו. אז כשזה קורה - זה כדי שניזכר שזה המצב האמיתי.
יש משהו שחשוב לך להגיד?
אני בקושי מדבר לעצמי אז לאחרים ודאי שלא.
צבי התשוש מסיים את הראיון: שיהיה בשורות טובות לכולם.
הצגת כל התגובות