1:
״כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו בפקד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם״.
שלא כמו בפרשת ״במדבר״ שם יש ציווי כללי לעם ישראל להתפקד, כמו שנאמר ״שאו את ראש בני ישראל״, כאן הציווי הוא למשה רבנו שהוא בעצמו יספור את עם ישראל וצריך להבין מדוע.
עוד יש לבדוק, מצינו כמה וכמה לשונות של ספירה כמו בפיוט החשוב של ר׳ אמנון ממגנצא שנוהגים לומר בראש השנה וביום כיפור:
״ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי״, הביטוי ״תשא״ לא נמצא שם וכנראה שיש משמעות מיוחדת למילה זו.
ב״מדרש תנחומא״ כתוב שכשחטאו עם ישראל בעגל, חשבו אומות העולם שהקב״ה ניתק את הקשר המיוחד שלו עם עם ישראל ועל זה כתב דוד המלך בתהילים: ״רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלע ואתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי״, רבים = הם אומות העולם שקיטרגו על ישראל ואמרו, אומה ששמעה בהר סיני ״אנוכי ה׳ אלוקיך לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני״ ולסוף ארבעים יום רקדו על העגל ושרו לו ״אלה אלוהיך ישראל״, אומה כזאת אין לה יותר ישועה מאלוקים.
בא עם ישראל ואומר שבזכות תחינתו של משה, הקב״ה לא ניתק איתם את הקשר אלא ציווה לספור אותם כדי להרים את ראשם ככתוב ״אתה ה׳ מגן בעדי כבודי ומרים ראשי״.
אם כן זאת הסיבה שהקב״ה פנה דווקא למשה, שרק בזכותו הסכים למחול להם, ודווקא בלשון ״כי תשא״ כי מטרת הספירה היא לרומם את ראשם ורוחם של עם ישראל לאחר חטא העגל.
2:
גם ה״אור החיים״ הקדוש בתחילת פרשתנו שואל מדוע נאמרה פה ספירת עם ישראל בלשון ״תשא״ ולא בלשון ״פקידה״ כמו שכתוב במטה לוי ״פקד את בני לוי לבית אבותם..״ (במדבר ג טו).
עוד הוא שואל, מדוע אומרת התורה ״כי תשא את ראש..״, מדוע לא הספיק לכתוב ״כי תשא את בני ישראל״, הרי ודאי שלא התכוון הקב״ה לספור רק את ראשי העם הם ראשי השבטים, אלא את כל עם ישראל (מבן עשרים שנה ומעלה), אם כך, מה באה ללמד אותנו פה המילה ״ראש״.
עוד הוא מוסיף לשאול, מדוע כתוב ״לפקודיהם״, לכאורה מילה זאת מיותרת ואין לה משמעות.
מסביר ה״אור החיים״ הקדוש יסוד מאד חשוב בעבודת ה׳.
אדם שחוטא, גורם על ידי חטאו שיתכופף ראשו מתוך שפלות.
ככל שאנו מתרחקים מהקדושה, כך ראשנו מושפל יותר לכיוון מטה, היות ו״בחינת הרע״ באה מן החומר הבא מהאדמה וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע, נמשכים החלקים הרעים האלו אחד לשני ממש כמו מגנט רוחני שמושך את הראש לכיוון הקרקע.
לעומת זאת, הקדושה גורמת לאדם לנשיאת ראש, להמשך כלפי מעלה, כלפי בחינת הטוב.
לאחר חטא העגל הלכו עם ישראל עם ראש כפוף בגלל חטאם, לכן ביקש הקב״ה ממשה שיעשה מעשה שיגרום להם להרים את הראש, לצוות עליהם לתת מחצית השקל.
מאיפה אנחנו יודעים שפסוקים אלו של נשיאת ראשם של עם ישראל באו מייד לאחר מעשה העגל?
במדרש ״תנחומא״ לומד את זה מהפסוק ״ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד״ - מכאן אנו למדים שנצטווה למנותם בתחילת נדבת המשכן לאחר מעשה העגל כדי להציל אותם מהמגיפה שהיתה בעקבות מעשה העגל.
3:
אם כן עכשיו מובן מה שכתוב ״כי תשא״ שהוא לשון ״נשיאות ראש״ - רוממות וחשיבות כדברי ה״אור החיים״, כמו שנאמר בפתרון יוסף לשר הטבחים ״ישא פרעה את ראשך..״ שפירושו - ירומם אותך שתשוב להיות שר שהוא לשון מעלה.
אותו דבר פה, מבקש הקב״ה ממשה מייד לאחר מעשה העגל לעשות משהו שירומם חזרה את ראשיהם של עם ישראל.
נשאר לנו להבין מדוע כתוב ״לפקודיהם״.
כתוב (במדבר לא מט), כששבו אנשי החיל ממלחמת מדיין הם אמרו למשה: ״לא נפקד ממנו איש״, והגמרא במסכת שבת (סד.) מסבירה שהכוונה בדבריהם, שלא נמצא בהם אדם שחטא, שאין בהם חסרון מחמת שום חטא.
לפי זה מסביר ה״אור החיים״ הקדוש שגם פה הפירוש ״כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם״ - לך והרם את ראשם של עם ישראל שהיה מושפל בגלל ״פקודיהם״ - הוא החסרון שהיה להם בגלל החטא.
4:
״ונתנו איש כפר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם״.
שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע אומרת התורה בפסוק זה פעמיים ״בפקוד אותם״, לכאורה אמורה להספיק פעם אחת, ״ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף״?
ומתרץ שבגלל שבאה פה המצווה למנות אותם בעקבות חטא העגל, היינו יכולים לחשוב שבמצב רגיל ללא חטא, אפשר למנות את עם ישראל בעצמם אחד אחד ללא צורך בנטילת חפץ כל שהוא ואותו לספור.
לכן כתוב שוב ״ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם״ כדי לרבות עוד סוג ספירה, לאו דווקא את זאת של עכשיו, אלא כל ספירה חייבת להיות על ידי לקיחת חפץ ולא חס ושלום על ידי ספירת עם ישראל עצמם.
כתוב שספירת עם ישראל היא כה מסוכנת שעלולה להביא למגיפה קשה.
נשאלת השאלה, מדוע בכלל אסור לספור את עם ישראל? מה בפעולת הספירה מסכנת את עם ישראל?
חשבתי להסביר שכשסופרים את עם ישראל אחד אחד, פעולת הספירה מביאה את הקב״ה לבחון בזמן זה של הספירה האם אותו אדם אכן ראוי להספר, האם מעשיו אכן טובים כדי לזכות להכלל בעם ישראל.
ברגע נתון זה כשסופרים את האדם, יכול הקב״ה חס ושלום לשפוט בשבריר שניה את אותו אחד ובמקרה ונמצא חייב, לגזור עליו למות.
מצב זה יכול להביא למגיפה קשה כי יתכן שרבים מבני ישראל לא יזכו במשפט ברגע נתון זה, אלא שכשנמצאים כעם אחד, כגוש אחד, לא שופט הקב״ה את היחיד אלא את עם ישראל כעם אחד, ואת היחיד ישפוט כשיגיע זמנו להשפט.
5:
לפני כעשרים ושבע שנים פלוס, ביום חתונתי עם אשתי היקרה שתחיה לאורך ימים ושנים, בעיצומה של השמחה ותוך כדי ריקודים סוערים, רצו כמה מחבריי לקיים את מצוות היום והביאו לתוך המעגל פלטה ענקית של שולחן, לא עברה דקה והופ קפצתי עליה והונפתי לכיוון תקרת אולמי ״ווגשל״.
פתאום נח מבטי על מבטו של ילד קטן עצוב, מבט שביקש ממני ״בבקשה, אני גם רוצה לראות את כולם מלמעלה״.
הילד הקטן היה אחי היקר אריק, שעד היום קשה לי לסרב למבטו אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת.
הפלטה ירדה לכיוון הריצפה, מישהו הניף את אריק והעמיד אותו לידי.
תוך כדי הנפה חוזרת כלפי מעלה אני שומע מישהו צועק מלמטה ״הלווווו מה איתי??? גם אני רוצה״.
היה זה אחי המתוק עדי שגם רצה פעם אחת לראות את העולם מלמעלה.
כך מצאנו את עצמנו מחזיקים אחד בידיו של השני, כל אחד מאתנו גם תומך וגם נתמך ואז זה קרה.
אחד מהבחורים התחיל לנדנד את הפלטה.
בתחילה הנדנוד היה חלש והצלחנו לייצב את עצמנו, אך לפתע הגיע נדנוד גדול והפלטה תפסה זווית עם מדרון חלקלק.
זה משלושתנו שהיה יותר קרוב למדרון, התחיל לאבד שיווי משקל וכשהתחיל ליפול למטה שכח לעזוב לנו את הידיים וכך מצאנו את עצמנו בנפילה משולשת אחד אחרי השני.
מזל גדול היה לנו שבאותה תקופה, הרצפה של אולמי ״ווגשל״ היתה מכוסה בשטיח, עבה כמו של פעם, השטיח בלם טוב יחסית את שלושתנו.
לפתע בעודי שוכב עם פנים למעלה אני רואה דמות רוכנת מעלי כעשרים סנטימטרים מפרצופי.
היה זה דודיק נזרי, המתופף המוכשר של זאב וינדיש שעצר את נגינתו כדי לבדוק שאני בסדר.
התחננתי אליו שיחזור מהר לתופף כי המוזיקה בלעדיו גורמת לי צער, ולא יפה לעשות את זה לחתן בעודו שוכב מאוזן עם הפנים למעלה.
מפה לשם, קמנו שלושתנו, עשינו הערכת נזקים אחד לשני, לאריק היה שטף דם ליד העין בואכה הלחי.
מסתבר שהנחיתה שלי היתה רכה כי בנוסף לשטיח העבה נחתה אחת מרגליי על פרצופו שהיה עגול ומדושן באותה תקופה.
עד היום יש הטוענים במשפחה שבזכות נפילה זאת זז לאריק משהו ופתאום הוא התחיל לדעת לנגן ולשיר יותר טוב מהמקור שנפל עליו, אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת..
השבוע, בשעת לילה מאוחרת, שלח לי חברי היקר פיני רוטשטיין הודעה לקבוצת הווטסאפ שאנחנו חולקים ביחד כמה חברים מהתעשייה.
ההודעה שקראתי גרמה לי לצמרמורת ועצב גדול, והחזירה אותי עשרים ושבע שנים אחורה.
הפעם לא היה את השטיח ואת אריק, החתן המסכן נפל ישר על הראש וההמשך ידוע.
אני מתחנן אליכם בחורים יקרים, בואו נקבל על עצמנו, לרפואתו של החתן איתי בן אהובה, (אם אני לא טועה קראתי איפה שהוא שהוסיפו לו את השם ״חיים״ ואם כך, איתי חיים בן אהובה) לא לעשות יותר בחתונות שום דבר שיש בו סיכון לפציעה כל שהיא, לא פלטות שולחן, לא תחרות סלטות מעל בחורים, לא העפת חתנים לתקרה עם מפת שולחן ועוד מרעין בישין.
כל פעם כשאתם מרימים את החתנים למעלה, בעודי רואה את הפלטה מקבלת זווית, עובר בי רעד בלתי רצוני שמחזיר אותי לווגשל וגורם לי לצעוק בחרדה למיקרופון ״בזהירות, ב ז ה י ר ו ת״.
בואו נקבל על עצמנו להפסיק עם אתגרים מסוכנים.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי