1.
"מן הסתם אני מכיר אותו בפנים".
כמה פעמים יצא לכם לומר את המשפט הזה? לי זה קרה בשבוע שעבר, כשפורסמה הידיעה הנוראה על פטירתו של הרב אברהם אדר"ת זצ"ל שנפטר מפצעיו לאחר שרוכב קורקינט חשמלי פגע בו.
בני ברק. נתיבות עולם. "המנוח זצ"ל היה מוכר בהארת הפנים המיוחדת שלו" ועוד פרטים שפורסמו אודותיו, גרמו לי להניח שמן הסתם בפנים, אני מכיר אותו.
ואז הגיעה התמונה.
תמונתו של הרב אדר"ת מחייך ב"הארת הפנים המיוחדת שלו" לא הותירה מקום לספק. זה הוא. ברוך דיין האמת!
הרב אברהם אדר"ת היה משתתף בדרך קבע בשיעוריו של מורי ורבי הרב משה שפירא זצ"ל. אחד הדברים המופלאים בשיעוריו של ר' מוישה, זה שגם הרב אדר"ת, מגיד שיעור גדול בפני עצמו, וגם אברך צעיר, תלמיד ישיבה או קובע עיתים, יכולים לשבת באותו שיעור. המילים "הארת הפנים המיוחדת שלו" הן תיאור עיתונאי-פשטני שלא יכול לגעת בחום, בחיוך ובצחוק שהיה נשפך מפניו של הרב אדר"ת.
2.
שני זיכרונות מדמותו המחויכת והמוארת קפצו לי מיד כשנחשפתי לגודל האבדה:
הזיכרון הראשון, זה מהקשר המיוחד שלו עם ר' משה שפירא זצ"ל. בין ר' מוישה לתלמידיו היה דיסטנס. סוג של "מורא רבך כמורא שמיים". כמתבונן מהצד, תמיד התפלאתי מהחביבות המופגנת של ר' מוישה כלפי הרב אדר"ת. לצד יחסי רב ותלמיד, היה ברור שיש ביניהם שיח אחר. עדות קבועה לכך בשיעור הייתה כשר' מוישה היה מברך "שהכול" והציבור היה עונה "אמן", הרב אדר"ת היה מקפיד להרים את קולו ולהוסיף: "אמן! – לחיים ולברוֹכֵה ולישועה!". ר' מוישה לגם מהכוס מעט, הרים מבט מחויך לעבר הרב אדר"ת כממתיק סוד שנראה כי רק שניהם יודעים מה מסתתר פה, ומשיב לו: "לחיים. לחיים ולברוֹכֵה".
הזיכרון השני, חסד. על אף מעמדו התורני, הרב אדר"ת באופן קבוע עסק בסידור שולחנות וספסלים לשיעור. גם לפני השיעור וגם לאחר השיעור. לא זכיתי לראות אותו מוסר שיעור בנתיבות עולם. כך שבזיכרוני, הרב אדר"ת הוא בכלל יהודי שסוחב ספסל.
3.
טניה, חוזרת בתשובה, עולה מברית המועצות, סיפרה בשבעה סיפור שלא הפתיע גם את מי שהכיר אותו רק ממאור פניו: אחרי חתונתה עם בעלה מוטי, תלמידו, ביקש ממנה החתן הצעיר שתלך לרב אדר"ת לקבל את התלושים לחג. כשהיא שאלה את הרב אדר"ת האם אפשר בבקשה את התלושים לחג למוטי, הוא ענה: "אין פה תלושים למוטי". היא לא הבינה, ושאלה שוב, ושוב, וזאת הייתה תשובתו: "אין פה תלושים למוטי". ואז הסביר: "יש לי תלושים לטניה ולמוטי. מהיום והלאה – זה ביחד. תמיד". 14 שנה חלפו מאז נישאו מוטי וטניה, אבל הסיפור הזה מלווה וילווה את כל שנות נישואיהם.