כבר למעלה מחודש וחצי שכל הציבור נמצא בבית, במובן כזה או אחר. המצב הוא לא נעים, משפחות שלימות יושבות בבית ומתמודדות עם מצבים מורכבים, שכוללים בין היתר התמודדות כלכלית לא קלה. למרות זאת, עלינו לזכור שכמו שזה לא קל לאדם אחד, זה גם לא קל עבור רעהו. לא תמיד אפשר לגלול את הקושי שלך על כתפי רעך, רק משום שאתה בטוח שלו הרבה יותר קל ממך, לפעמים אתה לא יודע שדווקא הרבה יותר קשה לו ממך.
ובאמת, אנחנו רואים בכל יום את הפנים היפות ואת אין ספור מעשי החסד שנעשים בציבור שלנו כדי לסייע אחד לשני בהתמודדות עם המצב הנוכחי.
אבל מצד שני, מפליא מאוד לראות שישנם אנשים שבחרו לגלגל את הכאב והקושי שלהם ולהפנות אותו כלפי מנהלי וראשי הישיבות שמתמודדים אף הם עם מצב כלכלי לא פשוט.
בימים אלו ישנם כמה עיתונאים, שבחרו להוביל קמפיין מכפיש כנגד ראשי ומנהלי הישיבות על כך שבמרבית הישיבות המשיכו לגבות שכר לימוד גם בימים אלו על אף המשבר הכלל עולמי שלא פוסח על אף אחד.
יאמר ברורות: איננו מתכחשים לכאב ולמצוקה של כל פרט ואדם יחיד שפונה לישיבה בה לומד בנו ומבקש להתחשב בו בעקבות המשבר שמקשה עליו לשלם שכר לימוד מלא. אין ספק שבתקופה כזו ראוי להתחשב בו ולגבש הסדר תשלומים מקל שיביא בחשבון הן את צרכי הישיבה והן את הקושי.
אולם באתי בדברים אלו אך ורק להתייחס לקריאה הציבורית שמנסה להפוך את הקערה כולה ולהציג אותנו - מנהלי וראשי הישיבות - כגנבים וחמסנים שמנסים לחמוס את כספי ההורים אך ורק בשל העובדה שהעזנו בכלל לדרוש להמשיך כרגע את תשלומי ההורים.
כדי להסביר לציבור עד כמה הקריאה איננה הוגנת, עלינו לפרוס בפניכם את מלוא התמונה הנוגעת אליה ולתמונת המצב של תקציבי הישיבות.
סוגיית תשלומי שכר לימוד בישיבות גדולות, הינה סוגיה כאובה וקשה שאינה זוכה ליחסי ציבור נאותים. בשכבת הגיל המקבילה בסמינרים, נדרשים ההורים לשלם סכום גבוה שמשקף את הסכום המלא של ההוצאות שמוציא הסמינר עבור התלמידה. בהתאם לכך, מעולם לא תראו מנהלי סמינרים שנדרשים לטוס אל מעבר לים מידי חודש בחודשו כדי לנסות לגייס סכומים דמיוניים הנדרשים לכיסוי הגירעון החודשי - פשוט מפני שזה איננו בנמצא.
אבל בעולם הישיבות, המצב שונה. בישיבות התלמידים מגיעים כדי ללמוד תורה, ואי אפשר להתנות לימוד תורה במשך חמש שנים בתשלום שכר גבוה שלא כל הורה יכול לעמוד בו, וכבר נאמר - היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. ומשום כך התקבע שישיבה גדולה איננה גובה סכום גבוה יותר מ-1200 ש"ח בחודש, כאשר אף מסכום זה ניתנת לאברכים ולמשפחות הזקוקות לכך אפשרות לבקש הנחה שיכולה במקרים מסוימים להגיע עד כדי 40% מהסכום המלא ואף ליותר מכך. כמובן שמרבית ההורים מגישים בקשה כזו שאף נענית, ומקובל להניח שממוצע הגבייה החודשי בישיבות עומד על סכום שנע בין 1000 ל-800 ש"ח.
בנקודה הזו חשוב להבהיר שוב, שהסכום הזה הוא סכום קבוע, ואין לו שום קשר לסך ההוצאות אותו מוציאה הישיבה עבור התלמידים. גם כאשר יש קושי בגיוס תרומות מחו"ל, או כאשר תקציבי הישיבות פוחתים בעקבות עליית כוחם של אויבי הדת (או בזמני משבר פוליטיים וממשלות מעבר) וכן גם כאשר סך ההוצאות של הישיבה עולה (כפי שצפוי לקרות בקרוב עם שובם של התלמידים לבית המדרש תחת שמירה על הנחיות קפדניות שידרשו היערכות לוגיסטית מיוחדת ויקרה), בכל הזמנים הללו הישיבות לא מגלגלות אגורה אחת של תוספת על כתפי ההורים. הסכום החודשי נותר קבוע במשך השנים האחרונות - גם בתקופת ממשלת לפיד - והוא לא עלה ולא ירד.
לעומת זאת, סכום ההוצאות שהישיבה מוציאה על כל תלמיד הוא כמעט פי שתיים ויותר, ועומד על סך של 2000 עד 2500 ש"ח בחודש. סכום זה כולל מרכיבים שונים כמו: תזונה (700-1000), דיור (שכירות או משכנתא, העולים לסך של כמה מאות שקלים בחודש), משכורות (ניהול רוחני תקין באווירה ראויה מצריך לפחות איש צוות אחד על כל עשרים בחורים בשקלול יומי כולל. סך ההוצאה לפחות 200-300 לחודש), תחזוקה שוטפת, ניקיון, תשלום חשבונות מים וחשמל, ניהול, והוצאות חריגות נוספות.
להשלמת התמונה יש לציין את תקציבי המדינה העומדים על סך של כ-400 ש"ח לחודש שאף אלו, כאמור, אינם קבועים ובטוחים לחלוטין ומידי חודש תלויים בגחמותיהם של נערי האוצר ואנשי האגף במשרד החינוך.
צירוף של כל הנתונים הללו מעלה תמונה על פיה הנהלת הישיבה נדרשת להתמודד מידי חודש עם כיסוי הוצאות שלעיתים הוא גבוה פי שניים ויותר מהתשלום שאותו ההורים נדרשים לשלם בצירוף תקציבי המדינה.
ראשי ומנהלי הישיבות מעולם לא בקשו מההורים או מגדולי ישראל לקרוא להורים להגדיל את שכר הלימוד ולהקל את ההתמודדות המוטלת על כתפי ראשי הישיבה, מפני שההבנה היא שאלו הם הסכומים עימם יכולים ההורים להתמודד ומשכך אין טעם להטיל נטל נוסף ובלתי אפשרי על כתפיהם.
בהתאם לזאת, נטל הגירעון כולו מוטל על כתפינו - מנהלי וראשי הישיבות - הנאלצים לכתת רגליהם אל מעבר לים מידי חודש וללקט דולר אחרי דולר בכדי להצליח לכסות את הגירעון החודשי שמצטבר עם כל תלמיד נוסף הנמנה על שורות התלמידים בישיבה.
במילים אחרות: ראש הישיבה בה לומד ילדכם, נדרש לגייס מידי חודש סכום של כאלף ש"ח עבור החזקתו. כך פשוט.
אבל כל זה, לא זוכה לעלות על קידמת הדיון הציבורי. ראיתם פעם עיתונאי כלשהו ש"צייץ בטוויטר" מילת תודה לראש הישיבה בה לומד בנו על כך שגייס עבורו (גם) החודש סכום של כאלף ש"ח עבור החזקתו?! לא ולא. בניגוד לראשי הכוללים שזכותם רב להם בתמיכה במשפחות אברכים והם אף זוכים על כך להוקרה ומעמד ציבורי, ראשי ומנהלי הישיבות אינם זוכים ליחס מלטף שכזה. לכל היותר הם זוכים להשמצות בתקופת הרישום שזה כבר נושא שראוי להתייחס אליו בנפרד. אבל הוקרה על העבודה הסזיפית בגיוס הכספים?! נאדה.
מתי הם זוכים לעלות על נס? מתי פתאום כולם מדברים ומתפלפלים על התקציב החודשי של הישיבה?!
רק כאשר משהו באוקיינוס הגירעון הבלתי נגמר הזה זז מעט לטובתם. אם למשל הממשלה מחזירה את התקציבים ובעיתון הייתה כתבת הוקרה לנציגות החרדית על כך, פתאום אז, פתאום כולם נהיים מנהלי החשבונות שלנו. פתאום כולם יודעים לשאול: למה שלא תפחיתו במקצת את העומס מעל כתפי ההורים?! למה את הכל אתם משחילים לכיסכם התפוח (בשטרות חוב לגמ"חים....)?!
ואני שואל: רבותי, אתם רוצים להיות מנהלי החשבונות שלי?! אנחנו באמת שותפים שווים בעסק הזה?! בכבוד רב. בואו ביחד. אבל תבואו כל יום, לא רק ביום שבו נראה לכם שהישיבה גורפת כספים לכיס. בואו בעשירי לחודש, תראו מאיפה אני צריך להביא כסף למשכורות של כל הצוות. בואו, בואו בעשרים וחמש לחודש כאשר הצ'קים של הספקים מגיעים לפירעון, בואו בהמוניכם. בואו בזמני משבר כאשר תקציבי המדינה פוחתים ונעלמים - כפי שקרה בתקופה האחרונה ממש - בואו אז, בשמחה רבה.
אתם באמת רוצים לדבר אתנו על הקורונה? בואו לשמוע כיצד התרומות מחו"ל פחתו ונעלמו בעקבות מצב החירום הכלל עולמי והטרגדיות שפוקדות את הקהילות היהודיות בכל רחבי העולם. ומי מדבר על השמים שהחלו להיסגר הרבה לפני שכולם נסגרו בבית.
בואו ניכנס לבידוד יחד עם ראשי המוסדות ששמו נפשם בכפם ונסעו בשבוע האחרון לפני פורים כאשר סכנת הקורונה כבר עמדה מעבר לפינה, ונאלצו להיכנס לבידוד של שבועיים עם שובם לארץ. בואו, נעשה חשבון של הכל ביחד, בואו נהיה שותפים שווים. בכבוד רב.
אז רבותי. אני מציע לכולם לנצור את המקלדת. בינתיים בסך הכל הקורונה עוד לא חסכה לנו אפילו שבועיים של הוצאות, שגם בהם חלק גדול מההוצאות (שכירות, משכורות, ניהול, תשלומי ספקים) לא הפסיקו לרדת כלל. ואל תמהרו להיות מנהלי החשבונות שלי, זה לא כזה כיף גדול בכלל. בטח לא בתקופה כזו שבה השמים סגורים ואין כל אפשרות לעלות על מטוס למסעות גיוס כספים בחו"ל. הגירעון החודשי לא מתחשב בכלום, אפילו לא במצב חירום שנוצר בעקבות הקורונה.
הצגת כל התגובות