חג הפסח הוא חג האמונה הבלתי מעורער. במשך אלפי שנים עם ישראל בכל גלויותיו חוגג את החג למרות כל הקשיים ובשל היותנו "כבשה בין שבעים זאבים". די להיזכר בהיתר אכילת חמץ המצמרר של פסח תש"ד, ממחנה ההשמדה ברגן בלזן. די להביט בזה, כדי להרגיש את הרטט והחלחלה העובר בגוף, ולהבין שעם ישראל חי וקיים, למרות כל ניסיונות ההשמדה האכזריות, עדיין, למרות הכל, מנהג אבותינו בידנו.
אל הפסח הנוכחי, אנחנו נכנסים אחרי שתי מערכות בחירות רוויות תככים ומזימות, כאשר איש נלחם ברעהו ללא אבחנה. כל אח צחצח חרבותיו כנגד אחיו על דברים של "מה בכך", אמירות משפילות נשלפו כלאחר יד, ללא מחשבה על התוצאות.
כולנו חטאנו בלכלוך ובהשמצות ובהרגשה העילאית של "אני צודק" "אני מנצח", זה אך טבעי שיהודי המשתייך ל'דגל התורה'' ירגיש שמחה בליבו על כך שמפלגתו זכתה בשישה מנדטים בירושלים, אין יותר מרגש מלגלות שש"ס עדיין חיה ובועטת, ובניגוד לכל הציפיות היא זכתה לשמונה מושבים בכנסת הבאה.
כל זה נכון ומרגש, אבל לפעמים אנחנו כל הזמן מתעסקים בטפל ובהערות שוליים. הרי האמת, אין זה כלל משנה כמה כל מפלגה קיבלה. יותר חשוב מה התוצאות שהיא מביאה. הרי לנו הציבור החרדי לא חשובה השררה, לא לחינם נקראים חברי הכנסת שלנו - "שלוחי ציבור". בעיקרון, הם לא מגיעים לכנסת בשביל הכוח והשררה המתלווים לתפקיד, אלא הם באו להיות 'העיניים' של גדולי ישראל בכנסת ו"להוציא יקר מזולל".
לכן, קצת לא ברור לי ממה נובעת השמחה לאיד של חלק מהאנשים, שהם ניצחו את האחים שלהם, טרם הם הוכיחו את ציותם לגדולי ישראל, השמחה צריכה להיות אחרי השלמת קדנציה לא לפני.
הרי תמיד בסיום מסכת אנחנו שמחים על הסיום, אך יחד עם זאת אנחנו נושאים תפילה על העתיד, ומכירים בעובדה שעיקר המלאכה עוד לפנינו, לסיים את כל הש"ס, עוד פעם ועוד פעם, ממש כמו מרן הגר"ח קנייבסקי העושה סיום כל שנה ביום הזה.
בוודאי שיש שמחה על כך שיש גידול בציבור החרדי, אך למה זה צריך לבוא כל פעם ב"הראנו לכם", והנה אנחנו יותר חזקים, האם אנחנו לא מפספסים את המטרה שלשמה התכנסנו?
בערב פסח, לאחר ההכנות, ההשקעות הרבות, הלחצים הרבים, זה זמן טוב לחשבון נפש אמיתי ונוקב, מהו הערך מוסף שאנחנו מביאים בתור חרדים. נכון, הציבור החרדי גדל ונוספו לו שוליים מכל הכיוונים וזה דבר מבורך, היום כבר זו לא בושה לצאת ולעמול על הפרנסה, אתה כבר לא נחשב כסוג ב', וכולם מבינים שלא כל הציבור החרדי מתאים להיות אברכים או סופרי סת"ם.
אך חוששני, שיש החושבים כי "כיוון שהותרה – הותרה", אין כבר גבולות והכל מותר. ברגע שאני יצאתי לעבוד אז יחד עם היציאה אני משיל מעצמי כל קשר ליהדות ולחרדיות.
מכיוון שהמאור הגדול – מורינו הרמב"ם, הורה לנו את הדרך של שביל האמצע, השביל שנכרך כחוט השני לאורך כל גלויות עם ישראל, עם ישראל היקר מגיע כעת לפסח כל אחד עם מנהג אבותיו בידו הולך לקיים את הפסח כמו שאבות אבותיו קיימו בדיוק לפני 500 ואף 1000 שנים, יש לנו סיבה גדולה לאופטימיות ש'נצח ישראל לא ישקר'.
למרות כל הביקורות הצודקות והפחות צודקות, עדיין כל עין תדמע כשהיא רואה את ההכנות לפסח אצל כל עם ישראל, יש פחות ויש יותר, אך שביל האמצע מראה, כי כולם רוצים לשמח את אביהם שבשמיים.
כמובן שאינני מטיף בשער, אך אני חושב שאני מבטא את תחושותיהם של רבים, הפולמוס הגדול שנוצר בשנים האחרונות סביב ההגדרה של 'מיהו חרדי', הוא כבר דבר מבורך לאין שיעור.
מי היה מאמין במחנה ההשמדה ברגן בלזן או במרתפי האינקווזיציה, שיגיע יום וישבו יהודים בארץ ישראל ויריבו איזה חינוך יותר טוב לילדים שלהם, במקום לחשוב על מחשבות קיומיות, מאיפה אני מביא קליפת בצל לפי, או מתי אני אפסיק לסבול מנחת זרועה של מכשירי העינוי האינקוויזציונים.
גם פה צריך להודות בפה מלא להקב"ה, ולא לראות זאת כמובן מאיליו, ולהמשיך להתפלל ולקוות שאנחנו לא חיים בחלום שהולך להתפוצץ...
ולסיום, הרבה "חמץ" נשפך השנה בחוצות הארץ, הרבה לכלוך ורפש שאפילו הגשם הפסחי שנוחת אלינו יהיה לו קשה לנקות, כוונו תפילה שכעת, בעת שריפת חמץ, נשים הכל מאחור, נבער את החמץ ונשתדל להיות יהודים יותר טובים, חג כשר ושמח.