1.
יום שלישי בצהריים, כנסת ישראל. זאת אומרת, כנסות ישראל. במליאה יושבים חברי הקואליציה, באולם "נגב" הגדול והעגול יושבים חברי האופוזיציה, וכולם נפגשים רק במזנון. הנה כמה מסקנות משלוש יממות של שני דיונים מקבילים:
- הח"כים המסכנים ביותר השבוע היו המועמדים לנשיאות. רובי ריבלין, סילבן שלום, מאיר שטרית ופואד בן אליעזר גילו פתאום איום חרדי שלא לתמוך במועמד לנשיאות שיתמוך בחוק הגיוס, ואיום של "יש עתיד" שלא להצביע בעד מועמד שלא יתמוך. לך תצא מזה. הם כולם ניסו לומר לעצמם שיש עוד כמה חודשים עד לבחירות לנשיאות, ובפוליטיקה זה כמעט נצח. הערכה צנועה: ריבלין הפופולארי יקבל לבסוף גם קולות חרדיים וגם קולות של "יש עתיד". הבעיה האמיתית שלו היא בכלל עם יו"ר הליכוד.
- ואולי הכי מסכן היה בני דורון, הדובר החדש של מליאת הכנסת. הוא נכנס לתפקיד החודש, וכמי שאמור לסכם את מה שקורה במליאה, מצא את עצמו משגר לעיתונאים הודעות די מוזרות. הכול פשוט עבר בהן חלק, ללא הסתייגויות, בלי קריאות ביניים. "ההצעה עברה ללא מתנגדים", הוא עדכן מהמליאה שוב ושוב, כשכל החלטה התקבלה שם השבוע ברוב סורי.
- מי שלא עושה, לא טועה. התרגום של הביטוי הזה לשפת פוליטיקה החדשה הוא: מי שלא מפרסם סטטוסים, לא מתפדח. עדי קול כתבה השבוע טקסט מביך ("אני מתנגדת לחוק המשילות אבל אצביע בעד בגלל יאיר לפיד"), שבעקבותיו צריך אולי חוק משילות חדש ב"יש עתיד": לא יפורסמו סטטוסים שהיו"ר לא עובר עליהם מראש. אבל הדבר המטריד ביותר בטקסט האנטי-דמוקרטי הזה הוא שהכותבת שלו היא ד"ר למשפטים מאוניברסיטת קולומביה. איך אמר לי מישהו בכנסת, כשכל הבניין דיבר על הסטטוס? "אקדמיה זה כנראה אובר-רייטד".
- יממה קודם לכן – באירוע שדווקא לא הפך לקאלט ברשת – חברתה למפלגה של קול, ח"כ יפעת קריב, התפקעה מצחוק על הדוכן במשך כחמש דקות. קייטנה. היא ניסתה להקריא למליאה קטע מהספר "מי הזיז את הגבינה שלי" אבל שמותיהם של העכברים (ליבוט, חיבוט, רצרצן ורחרחן) הצחיקו אותה. "זו מחלה של יש עתיד כנראה", אמר משה פייגלין שניהל את הדיון, כי במשמרת שלו זה קרה גם לשר החינוך. "די, תנו לי, תנו לי", ניסתה קריב להתגבר על פרצי הצחוק ולדבוק בטקסט הלא באמת חשוב, אבל לא הצליחה. זה היה מביך, זה היה ילדותי, זה היה יש עתידי.
- הח"כים החרדים שמיהרו לחבק השבוע את ח"כ יוני שטבון שהצביע נגד חוק הגיוס יכולים להאשים רק את עצמם בכך שאין עוד שטבונים. חברים נוספים בבית היהודי התלבטו, אבל מה ששכנע אותם סופית להצביע בעד, היה ההתקפות החרדיות. אתה לא יכול לקום בבוקר ולשמוע שאתה עמלק, המן, אנטיוכוס, טיטוס, נבוכדנצר – ואז גם לגלות אמפתיה. הרטוריקה החרדית חייבת להסתנכרן עם ישראל 2014, למצוא דרך להביע ביקורת כלפי הכאן והעכשיו, במדינה יהודית דמוקרטית, ולא כלפי פרעה. הפוליטיקה החדשה לא משהו, אבל גם הפוליטיקה הישנה-נושנה לא.
- מה שביאס את לפיד השבוע לא היה הנאצות החרדיות (להיפך, תנו לו כמה שיותר), אלא הנאצות החילוניות. קבוצה של יותר משלושים חוקרים ואנשי ציבור חתמה על "מכתב המומחים", קריאה ללפיד להימנע מסנקציות פליליות. החותמים, מומחים אחד-אחד לחברה החרדית, חשו שמדובר בהתעקשות של לפיד מטעמי מנדטים (כלומר מחסור במנדטים) ולא מטעמים ענייניים. "בציבור החרדי החלו תהליכים איטיים של השתלבות בשירות צבאי ואזרחי ובעבודה. סנקציות פליליות נתפסות כמלחמת עולם ועלולות לעצור זאת", נכתב. על החתום: שחר אילן, אמנון לוי, אבירמה גולן, עמי איילון, דב אלבוים, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' מנחם פרידמן ועוד רבים.
- הסתכלתי מסביב באולם "נגב" שבו התכנסה האופוזיציה ופתאום הבנתי מה משותף למי שכאן. מקובצים כאן יחד המגזרים הכי שנואים בחברה הישראלית: הערבים, החרדים והשמאלנים. או בלשון הפייסבוק והטוקבקים: הערבושים, הדוסים והסמולנים.
2.
יום שלישי השבוע, שש וחצי בערב, מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. אזכרה ליחיאל קדישאי, יד ימינו של מנחם בגין במשך כמעט שלושים שנה. ותיקי האצ"ל יחד עם צעירי הליכוד חולקים כבוד למי שהיה שם, לצידו של מנהיג המחנה הלאומי, מתקופת המחתרות דרך קמפ דיוויד ועד לפרישה ולהסתגרות. יומיים קודם, בלשכת ראש הממשלה, נפרד ראש הממשלה בנימין נתניהו מיד ימינו גיל שפר אחרי חמש שנים של עבודה רצופה. שפר המוכשר היה נכס ללשכת ראש הממשלה, מקצועית ואישית. קדישאי עבר לעולם שכולו טוב, הוא עובר לשוק הפרטי. מעניין לגלות ששני האישים הגיעו לאותה מסקנה כשהפסיקו לנהל את ענייניו של ראש ממשלת ישראל.
קדישאי אמר לשרים עם פרישתו שיש שני סוגים של גיהנום. בגיהנום א' יש לכל אחד ידיים ענקיות שלא מגיעות לפה שלו, וכף שמחוברת אליו למרפק, וכולם הולכים שם מכות. בגיהנום ב' יש לכולם את אותן ידיים מוזרות אבל כל אחד משתמש בכף שלו – כדי להאכיל את האחר, שלא מסוגל לאכול לבד. "השרים בממשלה לא מפרגנים אחד לשני, לא עוזרים, לא מוכנים לעבור מגיהנום א' לגיהנום ב'", הוא איבחן בשנות השבעים.
שפר, דור שמיני למחדשי היישוב היהודי בטבריה, סיפר השבוע בלשכה בנאום הפרידה שלו כך: "זקני טבריה נוהגים לומר כי יש שני ימים בארץ ישראל. האחד עם מים מתוקים ודגים, והשני מלוח וללא חיים. הראשון הוא כמובן הכנרת והשני ים המלח. מה ההבדל בין שניהם? ים כנרת מקבל מים מהירדן, אבל לא שומר אותם לעצמו אלא נותן הלאה. ים המלח רק מקבל, ולא מוציא מעצמו אפילו טיפה אחת. מי שנותן ומעניק הוא מתוק ומלא חיים. מי שלא נותן כלום – הוא חסר חיים. את השיעור הזה מבית הוריי בטבריה ניסיתי ליישם גם כראש לשכת ראש הממשלה".
3.
פרשת השבוע היא פרשת "צו", הפרשה השנייה בספר ויקרא. במסורת היהודית ילדי ה"חדר" שרק למדו לקרוא החלו ללמוד את התורה כולה מספר ויקרא, שרובו עוסק בדיני הקורבנות. מבחינה דידקטית לא ברור למה להתחיל לשנן עם הילדים הרכים את הפרשות הכי קשות. בין כל המשברים הפוליטיים, כתב השבוע יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין סטטוס על פרשת השבוע, עם תשובה מעניינת לשאלה: המסר לא מכוון רק לילדים, אלא גם להורים. ספר "ויקרא" מדבר על קורבנות, וחינוך הילד הוא עניין שתובע הקרבה. אי אפשר לחנך בלי נכונות של ההורה להקריב זמן וכסף, לתת מעצמו למען חינוך הילד. כשהילד נכנס למערכת החינוך נשלח להוריו מסר: המערכת לא יכולה להחליף את המחויבות שלכם.