חברי המפלגות החרדיות נעמדים על רגליהם האחוריות כדי להתנגד ליוזמות לגיוס בחורי ישיבות, והם עושים כל מאמץ כדי להסביר את עמדתם וצדקתם בעיתונות החרדית. שם זה נעצר. כלפי חוץ, כלומר – מחוץ לעיתונות המגזרית, הם מצטיירים בדיוק כאותם מפגיני כיכרות המושכים בזנב הסוס, אשר ברור לכל שהם מחוללים מהומה רק לא ברור על מה. ברור שהם כועסים, לא מבינים מה הרציונל וההיגיון לכעס זה. לחולל מהומה ולזכות בבמה זו לא חכמה, החכמה היא לזכות בבמה ואז לנצלה להעברת מסר יעיל. זה לא קורה לא אצל המושכים בסוסים ולא אצל הנאזקים לדוכן, אשר מסריהם מגיעים לכל היותר ליתד נאמן.
כלל צבאי ישן אומר כי יריב מובס אינו יריב מנוצח, שהרי לעולם יחפש להתקומם ולהחזיר עטרה ליושנה, רק יריב מפוייס אשר מרגיש כי הישג בידו הוא יריב מובס. כלל זה נכון לא רק במישור הצבאי, אלא גם במישור הפוליטי. לזכות בהישג פוליטי משמעותי תוך אי הבנת הצד השני, יגרום לכך שהשני יחכה לשעת כושר ויחזיר הנדנדה אחור. כך בדיוק היה בנושא קצבאות הילדים, תחילה עלו ואז בתגובה ירדו. כך היה בנושא תקציב הישיבות, וכך גם קורה בסוגיית הגיוס. בכך גם טועה יאיר לפיד כעת, אשר משתכר מכוחו הזמני ומתעלם מכך שהנדנדה תיסוב אחור לאחר הבחירות.
ניצחון פוליטי של צד אחד לעולם לא יחזיק מעמד לאורך זמן, יש לדאוג באופן הוגן לשני הצדדים כדי לקבע את המצב לתקופה ארוכה.
נציגי המפלגות החרדיות עושים את מלאכתם נאמנה?
ראשית, כהנחת יסוד עובדתית, אין חולק על כך שצריך צבא להגן על מדינת ישראל, יש הרבה אוייבים סביב, וצבא זה צריך חיילים. כלומר, גיוס הוא הכרחי, הדיון כעת הוא מי יגוייס ומי לא. הטענה של הצד השני היא שהוא נושא בנטל הביטחוני ללא תמורה, בעוד ישנם אחרים שאינם נושאים בנטל כלל אך נהנים משירותיה של המדינה.
יש גם להבין מהי הזירה בה אנו מתמודדים, ומה האופן הנכון לנהל את הדיון הציבורי. ההתמודדות הראשונית היא בזירה התקשורתית וחשובה היא כדי להשפיע על הזירה הפוליטית. בתקשורת אפשר להעלות רעיונות ולדון בהם – אם כי לרוב לא באופן איכותי ומעמיק – ובזירה הפוליטית לקבע אותם לכלל הסכמות וחקיקה.
ההתמודדות המשמעותית היא בזירה הדמוקרטית, אשר משלבת את התקשורת - ציבורי עם הפוליטי, ובה יש לגבש רוב רעיון או עמדה. רוב ניתן לגבש באמצעות סדרה של הסכמות ופשרות. הדרך להגיע להסכמות היא להסביר את הצד שלך, ולנסות להבין את הצד שכנגד.
אם יחפשו נציגי המפלגות החרדיות לעשות מלאכתם נאמנה, עליהם לא לחפש את טובת שולחיהם בלבד, אלא להציג פתרון אשר יהיה קביל והגיוני גם בעיני הצד השני. להפסיק את החשיבה בסגנון או אנחנו או הם, אלא לחשוב על פתרונות אמצע אשר יאפשרו את חופש הדת המלא לבחורי הישיבות, ובמקביל יספקו את תחושות המשרתים בצבא.
פתרון אפשרי והגיוני הוא להציע תגמול הוגן לאלה שמשרתים, וכך הם ירגישו כי יש שכר לעמלם ואף אחד לא חי על חשבונם. הם לא פראיירים, אלא משרתי ציבור המקבילים לעוד רבים אחרים. אם יעלו חברי הכנסת החרדים את הרעיון מיוזמתם, יראו בכך כי לא רק את שולחיהם הם מייצגים, אלא דואגים לכלל. אינם מחפשים ניצחון של צד אחד, אלא מאפשרים דו קיום הוגן לכולם.
האם זה פתרון זה ריאלי?
המדינה מספקת הרבה מאד שירותים: חינוך, בריאות, שיפוט, שיטור, תרבות, רווחה, דת, תחבורה ועוד. כלומר, בשירות המדינה ישנם הרבה מאד אנשים שתפקידם לשרת את הציבור: כבאים, שוטרים, מורים, נהגים, עובדים סוציאליים, חיילים ועוד. מבין כל משרתי הציבור אף אחד לא טוען שהוא "פראייר", הכבאים מעולם לא יצאו בהפגנות בדרישה שכולם יתגייסו למערך לוחמי האש, השוטרים מעולם לא דרשו שכולם יגויסו בכפייה למערך השיטור, המורים מעולם לא דרשו לגייס כל אזרח לשלוש שנות הוראה. הסיבה: הם מתוגמלים בשכר הוגן, והם לא פראיירים של אף אחד. מבין כל משרתי הציבור, רק החיילים דורשים שוויון וגיוס חובה לכל. הסיבה: הם היחידים שלא מתוגמלים.
יש להציע בהגינות לתת שכר ראוי לחיילים המשרתים, וכך להעמיד את סוגיית השוויון על מקומה. אף אחד לא יהיה פראייר של מישהו אחר, כולם יקבלו תגמול הולם עבור עבודתם. פתרון זה אשר מוציא את כולם ולפחות חצי תאוותם בידם, עשוי להחזיק לאורך זמן ולאפשר הסדר ראוי עבור אוכלוסייה כל כך מפולגת כמו במדינת ישראל.
מדוע הפוליטיקאים החרדים אינם מחפשים פתרון ריאלי שניתן לשווקו בתקשורת? שאלו אותם. לדעתי, הם עושים את הפעולות שיעניקו להם כותרות גדולות בתקשורת המפלגתית שלהם, ומוודאים שקהל הבית מריע כראוי. הם רק שוכחים שקהל קוראי המפלגתון אין לו אצבע באף וועדה, ושירי ההלל של משורר העיתון אינם רלוונטיים לדעת הקהל. דעת הקהל היא זו שתשפיע, ובה הם מצטיירים כמושכים בסוסים.
הצגת כל התגובות