במשנה במסכת סנהדרין דף מ’ שנינו: : ואחר כך, לאחר ששאלו את העד הראשון לעצמו, מכניסין את העד השני ובודקין אותו, אם נמצאו דבריהם של העדים מכוונים שמתאימים זה לזה, מתחילים לשאת ולתת בדבר.
מסופר כי פעם אחת העלילו בני בליעל על אחד מנכבדי העיר וילנא עלילה שפלה, ואף שכרו עדי שקר כדי להעיד נגדו בבית הדין. כאשר הגיע הדבר לאזני הגר"א מווילנא זי"ע, חשד הגאון כי מדובר בעלילה, ולכן ביקש לחקור את העדים בעצמו. העדים התייצבו לפניו וסיפרו את אשר ראו. הגאון עצם את עיניו, וכאשר סיימו את דבריהם, קם והכריז: "עדי שקר הם!" נבהלו העדים והודו כי נשכרו במיוחד כדי להעיד.
שאלו הדיינים את הגאון: "מנין ידעת, רבנו, כי עדי שקר הם?" והשיב הגאון: "דייקתי מזה מדברי המשנה בסנהדרין (פרק ה'). שם נאמר כי הדיינים שומעים את דברי העד, ולאחר מכן את דברי חברו. אם 'נמצאו דבריהם מכוונים', סימן שהם דוברים אמת. השאלה היא: למה כתוב במשנה 'אם נמצאו', ולא פשוט 'אם דבריהם מכוונים'? התשובה היא, שלכל אדם סגנון ייחודי בסיפור מה שראה, ואם הדיינים שומעים שני סיפורים שונים במעט, עדיין, אם הם משווים את העדויות, יראו כי הן מגלות את אותה האמת, סימן שמדובר בעדי אמת. אך בעדים שלפנינו, היה כל הסיפור זהה לחלוטין, בלי שום שינוי – סימן ברור כי הם תיאמו ביניהם את דבריהם מראש, ולכן מדובר בעדי שקר."
והמית תוך כדי דיבור.
נשאל הגרח"ק שליט"א כיון דהתראה בעי שיהי' תוך כדי דיבור ממעשה העבירה, שביותר מכן יכול לומר ששכח את ההתראה, והרי כל אכילה שיעור זמן אכילת איסור הוא בכדי אכילת פרס שזהו יותר משיעור תוך כדי דיבור, וא"כ קשה שאיך מועיל ההתראה לפני האכילה על כל האכילה, הא יכול לומר אחר כך באמצע האכילה שכחתי.
ותירץ שכיון שהתחיל לאכול באיסור, ממילא מהני ההתראה על כל האכילה.
וכבר קדמו בסברא זו בתוס' רא"ש קידושין (ע"ז ע"א סוד"ה אילימא) וז"ל כיון שהתחיל בעבירה כו' בתוך כדי דיבור של התראה, לא מצי למימר אשתלאי, כיון דכל שעה עסוק הוא באותה עבירה, מידי דהוי אאוכל כזית בכדי אכילת פרס, שהוא חייב מלקות, אע"פ שיש יותר מכדי דיבור בין התראה לאחרון שהוא אוכל עכ"ל.
מקורות | דף על הדף