הגמרא במסכת בבא בתרא, דף קעג עמוד ב, דנה במקור לדין ערבות. הגמרא מציינת את הפסוק מספר בראשית (מג, ט), בו יהודה אומר ליעקב אביו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו", כשהוא מבקש לשלוח את בנימין למצרים. פסוק זה, מלמד שהתחייבות כזו של ערבות חלה ומחייבת.
אך מהי בעצם ערבות, ומהם סוגיה?
ערב רגיל: בערבות זו, הערב נושא באחריות לתשלום ההלוואה רק אם הלווה אינו מסוגל לשלם. המלווה חייב לתבוע קודם כל את הלווה, ורק אם אין לו אפשרות לשלם, ניתן לפנות לערב.
ערב קבלן: במקרה זה, המלווה רשאי לבחור ממי לגבות את התשלום - מהערב או מהלווה. אין חובה לתבוע קודם את הלווה, והמלווה יכול לפנות ישירות לערב.
ערב שלוף דוץ: ערב זה מחליף למעשה את הלווה. המלווה יכול לתבוע רק את הערב, ולא את הלווה המקורי.
יהודה הוא הערב או הלווה?
המפרשים מעלים קושיה על מקור הראיה לדין 'הערב' בדברי יהודה ליעקב אבינו: יהודה היה למעשה הלווה עצמו, שביקש לקחת את בנימין למצרים. כיצד ניתן לראותו כערב, אם הוא גם הלווה?
הרשב"א טוען שניתן ללמוד ממקרה זה שיש דין ערבות גם ללא לוה. יהודה התחייב בערבות על החזרת בנימין, אף שלא היה לוה נוסף.
הריטב"א מציע שיעקב נתן את בנימין לאחים האחרים, שהם היו הלווים, ויהודה שימש כערב עבורם.
"אורים ותומים" מציע שאדוני ארץ מצרים היו הלווים, שביקשו את בנימין, ויהודה שימש כערב עבורם.
בעל ה"אורים ותומים" מסיק שאם הלווה הוא "גבר אלים", ניתן לגבות את החוב מהערב ישירות. הוא מוצא ראיה לכך במקרה של יהודה, שטען בפני יוסף שפרעה, כמוהו, הוא בעל זרוע, ורמז לכך שניתן לגבות ממנו (מיהודה) הערב, במקרה זה.