משנה ב"ב (ח, ה) נאמר: 'הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין [בו] כשורה זכור לטוב'.
לומדי הדף היומי עסקו השבוע בדברי הגמרא המביאה את דברי שמואל, שמואל אמר לר' יהודה: 'שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא'.
פירוש: שיננא [גדול השיניים], לא תיהוי בי עבורי אחסנתא [אל תהיה במקום בו מעבירים ירושה] מן הזכאי לה, ואפילו כשמעבירים מברא בישא לברא טבא [מבן רע לבן טוב], וכל שכן כשמעבירים מברא לברתא [מבן לבת]. (ע"פ שטיינזלץ)
וכן פסק הרמב"ם - "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח את היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצואה שמעבירין בה את הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה.
"כי לא ירש...עם בני"
פרשנים ניסו להבין כיצד אברהם העביר את כל ירושתו ליצחק, למרות שישמעאל היה בנו הבכור.
תוספות: לטענתם, ישמעאל התגייר יחד עם אברהם, וכתוצאה מכך נחשב כ"גר שהתגייר כקטן שנולד". מכיוון שכך, הוא כבר לא נחשב לבנו של אברהם מבחינה הלכתית, ולכן יצחק, שנולד לאחר מכן, ירש את כל הירושה. בעל "באר שבע": מביא נימוק אחר, שמבוסס על ההלכה שאוסרת קיפוח בן רע מחשש שיצא ממנו זרע טוב. במקרה של ישמעאל, שרה ראתה בנבואה שלא יצא ממנו זרע טוב, ולכן לא היה חשש לקפחו.
העברת הירושה לתורמה
על פניו נראה דין זה ברור ופשוט, אך האחרונים מסייגים את הכלל הנ"ל, ואומרים שבמקום שהוריש דבר חשוב ומסיום לבניו הרי שאת יתר הירושה יכול האדם להעביר לתרומה ולגמ”ח. וכך כתב בשו"ת אגרות משה (חו"מ ב סי’ מט) - ומסתבר לע"ד שיניח להיורשין חומש שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרין יתן מהם שליש למוסדות התורה ושני שלישים לקרובים בני תורה.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יבי"א ט ס"ט) מוסיף עוד אפשרות להעביר ירושה מבן לבן במקרה מאד מסיום - סוף דבר הכל נשמע שמעיקר הדין אין כל חשש איסור בהעברת הנחלה מהבן שהוא מחלל שבת בפרהסיא ועובר על איסורי תורה, לטובת הבן החכם שתורתו אומנותו.