בס"ד.
כל הרהור תשובה מטור זה, מוקדשים לעילוי נשמתו של הנגיד זאב וולפסון ז"ל, שתרם מהונו כל חייו, להאדרת תורה, בעם ישראל.
הכל התחיל משעשוע של הקדוש-ברוך-הוא. מספר המדרש, שבטרם היו 22 אותיות הקודש לבריאה, היו הן נסתרות כאלפיים שנה והנעימו זמנו של השם. ומתוך יסוד זה, קם העולם. כשחושבים על זה, זה פשוט שכל התחלה תתעורר כהנאה פרטית, ותהפוך גלויה לכלל. כמו כל חומר בעולמנו שמקודש, מייחל להשלים תיקונו ומשנה צורה. פחם ללהבה. זרע לפרי. מים לחיים. לתורה. תמיד במעגל של הולדה. ובשמחה.
כשבאו האותיות לפניו יתברך, בבקשה להבחר לאות שתפתח את הבריאה, נכנסו כולן, אחת-אחת, להציע את מרכולתן, דווקא בסדר הפוך - מהסוף (עד למה שיתברר אחר כך כ) להתחלה. אוצרות התורה חולקו בחשיבותן, אך "בראשית" עדיין היתה לתעלומה. כשב' התהדרה שממנה תצא הברכה, נותרה הא' הענווה אחרונה, בחוץ. דרש מלך מלכי המלכים, מדוע אינה כעדר? ענתה, שכן המשימה הושלמה, נמצא יורש לכתר הנכסף ומה לה להוסיף ממילא. עד כאן נאמר דבר. ואיך אומרים? מתוק מדבש.
כִּי מִצִּיּון תֵּצֵא - אהבה. כל פרק בחיים מבשר אותה. א' אות אלוקים, והיא נבחרה להיות ראש לכולן. הכל מתחיל וחייב להיגמר בה. הבריאה עצמה שמצמיחה אדם. אור אין סוף, שמתאווה להיות אחד. אני לדודי ודודי לי.
9 חודשים מחכים לצחוק, מהבכי הזה
הכל התחיל מצלצול הטלפון במוצאי שבת האחרון. היא נשמעה רחוקה. כמרחפת בעולמות אחרים. תשושה, אבל ממש לא מתלוננת. מרוגשת מאד. ולמרות שאצלה זה טבעי, הפעם זה היה מוגן בשריון. נצור רק לה. היתה בזה מנגינה שלא הכרתי לפני. משהו שמחכה לי מעבר לפינה.
וזה עלה בי לאט-לאט-לאט. לקח את הזמן שלו. לא מיהר להתפרץ. צבר תאוצה עד שנעצר קצת מעל עצמות הבריח, שהיו עדיין מכוסות דברי תורה, מלווי המלכה. כשהרגשתי שהריסים שלי טובעים בשדה ראייה מטושטש, שהוכנע על ידי דמעות סוכר, נזכרתי. ככה הייתי קוראת להם. לדמעות מסוג בכי כזה. בכי רצוי. בכי מדושן עונג. כמו בכי ראשון שיוצא לאוויר העולם.
ואז זה שקע: היא היתה איתה בחדר! אוחזת יד רטובה מצפייה. מעודדת כמו שרק בעלת ניסיון יכולה, כשבעצם, עבורה זו גם היתה הפעם הראשונה. וזה ניכר בקולה. היה בו משהו חדש. היה בו סוד. סוד של מישהו, שראה התחלה. סוד של מישהו, שראה יש מאין, ליצירה. סוד, של בריאה.
היתה זו אחותי שלי, שילדה בשעה טובה ומבורכת בת. אחיי הגדולים כבר ציירו בחיי, שושלת נסיכות קסומות, אבל זו הצדיקה הראשונה לביתה. האמת, לא חשבתי שזה ירגיש שונה וכמה שטעיתי. אולי זה קשור לחיבור של חזרה בתשובה משותפת. אולי שנים של שיחות נשים, בתוך 4 אמות. אולי בעצם זה פשוט וטבעי שדווקא עכשיו, פתאום גם אצלי, משהו נולד.
אימי מורתי שתחייה, (שוודאי לא חלמה שבית-חולים בבני ברק, יעניק כדרך קבע חדר לידה פרטי לכל עובר), נעתקה מהמסירות וההסברים המפורטים שעטפו את היולדת. התחרדות ביתנו, הקנה לה שטיח אדום, לבכי הראשון, שכל אמא כוספת לשמוע בשידור חי, שכן בצד שלא שומר תורה ומצוות - זה לא מצוי.
בעודה מרעיפה מחמאות על המגזר, טיילתי לי בהיכלי השמחה עד שזה הכה בי: כל יום, אני, אוריין הקטנה, שותפה סמויה פוטנציאלית ל"בראשית". אורחת בעולמו שמפליא לעשות, ומארחת בעולמי שרשרת של תפילות, שיהפכו בעיתו ובשעתו בע"ה, למילה המתוקה בתבל: אמא.
כולנו ילדים של החיים
הכל התחיל מקימה שלי. פקחתי עיניים ואמרתי תודה. ב' ועוד ב' ועוד בוקר-ברוך-בריאה. נטלתי ידיים, וירדתי לרחוב לראות משלו. וזו תקופה יפיפייה. מרגישים באוויר. כולם מתכוננים לקראת. והוא כבר כמעט כאן ה"לקראת" הזה. וכמו בכל שנה בזמנים האלו, האוטובוסים חזרה מים-המלח כבר כמעט התרוקנו; התורים למחלקת הבשר והדלק, מתחלפים בשביל ארוך של צמות עם קלמרים ועטיפת מחברות; וכל הזיכרונות שנאספו מבין לבין, כבר בחצי הדרך לתפרח לחצי שנה הקרובה.
ויש משהו ב-התחלה חדשה. משהו מזמין. מפתה אפילו. משהו מבטיח ונצחי שמשכיח מאיתנו את ההתחלה שקדמה לבואה גם אם היתה לטובה. ואדרבא ששום דבר בהתחדשות השנה, לא ממש יהיה שונה מההתחדשות של השנה שעברה. כבכל שנה, אלפי חיים שהיו וישנם, כאלה שמתחילים כל בוקר מחדש – בוחרים גם השנה שוב, להתחיל מחדש. והחדש הזה השנה, הם בטוחים, שהפעם, הוא חדש, לגמרי חדש. פי אלף יותר חדש, מהחדש של השנה שחלפה. כי זה תכסיס האמונה.
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיות מֵתִים
רבי יהונתן אייבשיץ מביא ב'יערות דבש', שקבלת תשובה מחוטא, היא בגדר תחיית המתים, שכן רשעים בחייהם קרויים מת. אברהם אבינו, היה נחשב למת, ויוצר האדם החייה אותו, כעקידה על תחיית המתים. זה אומר שלא משנה מתי נולדת, גם אם לפני 1000 שנה, וגם אם אתה שכחת, מחייה המתים, זוכר! והוא מחכה שתיזכר, שתשכח ותתחדש בתשובה ובחיים. והזיכרון הפנימי הזה חי בעם ישראל אלפי שנים. הזיכרון לרצות לשכוח, להאמין ולהתחיל מחדש, ולא משנה איפה זה תפס אתכם!
ה"שלום כיתה א'" של ציפי, לא יותר חדש מהשלום של ינקי שמתרחק לישיבה, או פחות חדש משל חיהל'ה, שנכנסת לתיכון. וגם אהובי, שחגגה בת-מצווה לפני החופשה, והיא בשלהי ה"התחלה החדשה" שלה, מתלהבת להתחיל מחדש, ולעלות כיתה, בדיוק באותה המידה. כל אחד במידה החדשה.
כי מחינוך ועד גדול, כולנו רוצים בהתחדשות. וככה גם אני (והילדה עם הילקוט שבי), יושבת על ספסל בעיר החדשה שלי.
מתבוננת מהצד. מתחדשת לי. מתחילה. נהנית שגם אני בדרכי שלי, זכיתי שוב להיות חלק, מהתחדשות הבריאה.
כי מאתנו תצא, ואלינו תשוב – האהבה, וזו כולה גם היא תכלית הדרך חזרה. להתחלה.
שבת של שלום וחודש עשיר בתשובה מאהבה, שופע רצון לברוא טוב.
פניות אישיות, הצעות לשירים ודברים שבקדושה ניתן לשלוח לאוריין לכתובת - orian@kikar.net
הצגת כל התגובות