הנפש של האברך החשוב נקרעה והוא החליט: 'אני עוזב את הכולל בכל מחיר' | מה קרה?

ילדיי לומדים בישיבות הכי טובות, שניים מהם נשואים בשידוכים טובים ומבורכים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכול נראה יפה ומוצלח, יש לנו שם של משפחה מוצלחת, יש לי שם של תלמיד חכם ומתמיד, אבל אני אגיד לך משהו שמאוד קשה לי לחשוף, המצב כרגע שאני אפילו לא מסוגל לפתוח גמרא! לא מסוגל להגיד את מילות התפילה! אלו לא דמיונות, זו ממש הרגשה פיזית של - די אני לא יכול יותר. לא רוצה לחזור לכולל. שיגידו כולם מה שהם רוצים עליי, אני מרגיש שזה מעל הכוחות שלי.

לפני שהגעתי אליך פניתי בדיסקרטיות לפסיכיאטר שיאבחן אותי אולי השתגעתי, הוא דיבר איתי ואמר לי שאני לא צריך שום כדור. אני כן צריך דחוף טיפול רגשי.

תאמין לי מרדכי שאני יודע טוב טוב מה יש לי ומה עובר עליי, אבל אני לא מצליח לצאת מהמצב הזה.

ואז הוא סיפר לי את סיפורו העצוב: 'הייתי בן להורים חוזרים בתשובה, ההורים שלי לקחו את החזרה בתשובה לכיוון מקצין מאוד.

מילא רק הם היו קיצונים זה היה איכשהו מסתדר, הבעיה התחילה איתנו הילדים... ההורים שלנו לחצו אותי ואת שאר אחיי בכל דבר שקשור בנושא של דת.

הם היו צועקים, לוחצים, מפחידים, כל דבר בנושא דת היה בכפייה, לדוגמה: כשהייתי ילד הייתי חייב לעמוד ליד אבי כל התפילה, ואם רק הייתי זז או ח"ו מדבר הייתי חוטף צביטה חזקה לאזהרה ראשונה.

אם וכאשר עברתי על האזהרה הראשונה קיבלתי בבית סטירה מצלצלת על התנהגותי בתפילה.

כאשר אבי היה מדבר בסעודת שבת הוא היה מאריך מאוד בדברי התורה שלו, במשך כשעה היינו מקשיבים לו מבלי יכולת לזוז ולדבר, מי שרק היה מנסה לזוז היה מקבל פנים זועפות שמוציאות לו את החשק לחייך.

גם תוכנם של רוב דברי התורה שאבי אמר היו סיפורים מפחידים על גיהינום, עונשים, סיפורי גלגולים ותיקונים לחוטא. זו הרוחניות שהכרתי.

חשוב לי להגיד לשבחם של הוריי שהם היו הורים טובים, רק בקטע הדתי היה נראה ששם הם מאבדים את ההיגיון הבריא.

תוצאות החינוך של הוריי לא איחרו לבוא, אחותי הבכורה עזבה את הדת ואחי הצעיר ממני נמצא עדיין בין שני העולמות של הרוח והחומר.

אני ושני אחיי דווקא נהיינו יותר אדוקים בכל מה שקשור לרוחניות.

בתחילת נישואיי למדתי כל היום בכולל, לאט לאט הרגשתי שאני לא עושה מספיק את תפקידי בעולם הזה, הרי העולם הזה הוא רק פרוזדור, אז חייבים להוסיף עוד לימוד כך הוספתי גם כולל ערב.

וכך הוספתי אט אט עוד לימודים ועוד הנהגות חדשות. רק משהו אחד לא התעורר אצלי להבין שככל שהוספתי ללימודים שלי ולרוחניות שלי התחלתי להרגיש יותר ויותר לחץ נפשי, הרגשתי שאני לא יכול לעשות יותר, אבל הפחד מלפספס את הנצח ואת הקשר עם השם יתברך גרמו לי להוסיף עוד ועוד דברים רוחניים.

לא למדתי לעצור, לחשוב: 'אתה לא רואה שמשהו לא תקין פה' ולהגיד לעצמי תתעורר זו לא רוחניות תקינה.

אתה לא אמור להרגיש לחץ ועצבים כאשר אתה לומד ומתפלל, אז במקום ללכת ולטפל בעצמי או לפחות לנסות להפסיק ללחוץ את הנפש שלי בהוספות רוחניות עוד ועוד, הוספתי עוד לימודים ועוד עבודת המידות ועוד כוונה בתפילה ועוד ועוד ועוד...

שנים לא טיפלתי בהתניה הקשה שיש לי מרוחניות עד שהגעתי למצב שקשה לי בכלל לחשוב על זה, אני לא מסוגל לפתוח סידור, אני ממש מרגיש עצבים בגוף שלי כשאני פותח את הסידור.

לפני תקופה אמרתי להשם יתברך: 'תסלח לי, אבל אני לא יכול להמשיך יותר ככה', הפחתתי את רוב הלימודים שלי והחלטתי לעזוב את הכולל.

יש לי פחדים - מצד אחד יש לי קול בראש שאומר לי: 'אתה מפספס את החיים שלך, את חיי הנצח שלך, זה הניסיון שלך, תתפוס את עצמך בזמן'. ומצד שני אני מרגיש שהנפש שלי נקרעת ולא יכולה יותר.

יש לי גם פחד איך אשתי תגיב. יש לי אישה טובה וצדיקה ואני לא יודע איך היא תגיב שאחרי עשרות שנים בכולל אני עוזב אותו. אני כבר תקופה ארוכה לא לומד עם החברותא שלי, אני יושב לבד בכולל ורק מחכה שיעבור הזמן, כל דקה שעוברת אני רק רוצה לחזור הביתה.

אחרי שהבנתי שאני הולך להשתגע החלטתי שאני עוזב את הכולל בכל מחיר שהוא.