'כיצד יקומו המתים?' | ארבעה עשר שורשי תחיית המתים לרבינו האברבנאל

רבי יצחק אברבנאל (ר"י קצ"ז – רס"ח; 1437–1508) היה תלמיד חכם מגדולי דורו, פרשן מקרא, ומחברם של ספרים רבים בתחומים שונים. הוא זכה לכבוד גדול אצל בני דורו ואצל גדולי הדורות, מרן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, מזכיר את רבי יצחק אברבנאל בבית יוסף (סי' קסח) כשהוא מספר על אסיפה גדולה שהיתה ובה נידון נושא הלכתי מהלכות ברכות וכותב "לשון זה נשאל בישיבת מאור גולת אריאל הגאון מהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה בפומבי גדול של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול הה"ר יצחק אברבנאל זלה"ה".

תיאור תחיית המתים

על דברי המשנה "הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות..." (אבות ד, כט) כתב האברבנאל שמשנה זו שאמרה רבי אלעזר הקפר כוללת בתוכה עשרה שורשים המבארים את תחיית המתים, ואלו הם:

השורש הראשון

"בהפסד האדם ובמותו יפסד גופו וחומרו ויפרדו חלקיו, אבל הנפש השכלית תשאר נצחית".

האברבנאל מבאר שהמוות שייך רק בגוף ולכן גם תחיית המתים היא רק בגוף, אך הנפש עצמה לא מתה (הישארות הנפש), ואל הדבר הזה כיוון שלמה המלך באומרו "וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ו) היינו שהגוף ישוב ל'כשהיה' באותה הצורה שהיה קודם שנברא. אך הרוח לא 'תמות' אלא תשאר במדרגה בה היתה בשעת מיתה וכך תשוב אל ה'.

לזה כיון התנא במשנה הזו באומרו 'הילודים למות', פירוש הדבר שמה ש'נולד' שזהו הגוף, הוא ימות, אך לא הנפש.

השורש השני

"מתי יהיה זמן התחייה"

בשורש זה מעלה האברבנאל דיון יסודי העוסק במועד תחיית המתים, האם תהיה התחייה "אחרי שימותו האנשים כולם והאדמה תהיה שממה ואז יחיו המתים" או שמא החיים ישארו חיים ורק המתים שהיו עד אותו הזמן יקומו.

את התשובה לשאלה הזו תולה האברבנאל בדברי התנא 'הילודים למות', היינו שכאשר יהיה דור שבו 'יתמו להוולד הילודים העתידים למות' רק אז חלק מהמתים יחיה, ולמעשה לא ימותו כולם אלא הנותרים בחיים ימשיכו לחיות והמתים יקומו. דבר זה תולה האברבנאל בכוונת חז"ל 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף' (יבמות סב, ע"א), פירוש הדבר-עד שיכלו כל הנשמות שאמורות להוולד לעולם, אז יחיו המתים.

השורש השלישי

"בצורת התחייה ואמתתה"

האברבנאל דן בשורש זה כיצד תהיה תחיית הגופים, הרי יש מבני האדם שבמותם נמוקו איבריהם והתערבו במקור ממנו הגיעו כמו ששב הבשר לעפר או מי שאכלוהו חיות רעות ונתערב בשרו בבשרם, כיצד יחיה. על כך עונה האברבנאל "למה נכחיש הנס הזה יותר מכל הנפלאות שספרה תורה", פירוש הדבר שכפי שהבורא עושה ניסים גדולים בהנהגתו את העולם כך יעשה מעשה פלא באותה המידה גם בתחיית המתים ויקום כל אדם עם הגוף שהיה לו קודם שמת, ואפילו עם אותן התכונות שהיו לו קודם, הכל ישוב כבראשונה, ומוסיף האברבנאל ששורש התחיה יהיה מעצם הלוז שלא נהפכת לעפר כלל כפי שאמרו חז"ל (קהלת רבה פרשה יב).

את שורש זה תולה האברבנאל בדברי התנא 'והמתים להחיות', שאותם אנשים עצמם שמתו הם יקומו בתחית המתים, אותו הגוף ולא גוף חדש.

השורש הרביעי

"באיזה זמן מזמני האדם יקומו בתחייה"

האברבנאל דן בשאלה באיזה גיל יקום האדם בתחיית המתים, שהרי "הגוף האנושי משתנה תמיד מיום אל יום", ועל כך כותב שיקומו כל אחד "באותו אופן ומצב שהיה האדם במותו" ואפילו יקומו עם מומין שהיו להם בחייהם ורק לאחר מכן יתרפאו, וכמו שאמר ריש לקיש בגמרא "עומדין במומן ומתרפאין" (סנהדרין צא, ע"ב).

וזה מה שכיוון התנא 'והמתים להחיות', כפי שמתו - כך יקומו.

השורש החמישי

"מי ומי יהיו הקמים"

בשורש זה מבאר האברבנאל מי אלו הקמים בתחיית המתים, וכותב שיקומו "האנשים היותר רשומים בשלימות", ודבר זה נקבע עוד בחיי האדם, מי ראוי לקום ומי לא ראוי לקום.

ונרמז זה בדברי התנא "והמתים להחיות" בשעה שמת כבר נגזר אם יחיה.

השורש השישי

"הוא בתכלית התחייה"

עתה שואל האברבנאל, למה יש צורך לשוב אל ה'גוף הנגוף'? אם כבר יצאה הנשמה ממנו ועלתה למעלה למחיצתה למה לה לחזור לעולם הזה? ועונה על כך כי הרמב"ם כבר כתב שאין לכך תשובה וכי זהו רצונו יתברך, בחינת גזירה ללא טעם ידוע. אך האברבנאל לא מסכים עם תשובה זו והוא כן דורש ומחפש אחר טעם שיניח את הדעת, לכך הוא מביא מדברי הראשונים, בניהם הרמב"ן ורב חסדאי, שכתבו שיש לאדם לחזור לגוף כדי לזכות לעמוד בדין על המעשה ולקבל את השכר האמיתי המגיע לו, שכן היאך תקבל הנשמה את השכר לבדה כאשר הגוף היה גם הוא שותף אל המעשה?.

ולכך כיוון התנא באומרו 'והחיים לדון', שיש לעשות הדין לאחר תחיית המתים ולא קודם לה שאז נמצאת רק הנשמה לבדה.

השורש השביעי

"בדור האנשים אשר בימיהם תהיה תחיית המתים מה יהיה עניינם"

עתה עוסק האברבנאל בנושא צורת ההתרחשות של תחיית המתים, על כך מביא האברבנאל כמה שיטות, יש האומרים כי מי שמת קודם לתחיית המתים יקום ומי שחי באותו הזמן לא ימות אלא ימשיך לחיות, ויש האומרים כי ימותו כל האנשים כולם ולאחר מכן יקומו כולם יחד, ויש האומרים שיחיו חיים ארוכים (הוא לא מבאר מהו אורכם של חיים אלו) ובסופם ימותו ויקיצו לחיים נצחיים. מכל מקום, דעת האברבנאל היא שמי שמת קודם יקום לתחיה ואלו החיים ימשיכו בחייהם ולא ימותו.

ואת פירוש זה תולה האברבנאל בדברי התנא 'והמתים להחיות והחיים לידון' מי שמת יחיה ומי שחי רק יעמוד לדין אך לא ימות.

השורש השמיני

"תכלית תחיית המתים לקבוץ הגלויות"

האברבנאל מוסיף כי ישנה תכלית נוספת לתחיית המתים והיא לצורך השבת הגלויות כולן לארץ ישראל, וכמו שנאמר "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלים וקבצתי את כל הגויים...ואת ארצי חלקו" (יואל ד, א-ב) וכתוב "הנה אני פותח קברותיכם והעלתי אתכם...אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם...", (יואל ד, יב-יג).

ועל ידיעה זו אמר התנא 'לידון לידע' שהידיעה ההיא שיודעים שה' הוא האלוקים בזה שמעלה הקמים לארץ, היא תכלית תחיית המתים.

השורש התשיעי

"שהמתים בתחייה יכירו אנשי ביתם וקרוביהם מדור החיים"

בשורש זה מבאר האברבנאל כי הקמים יכירו את בני משפחתם ויהיו באותה ההכרה שהיו בחייהם. וראיה לדבר ממה שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג-כד) ואם לא יכירו האחד בבן משפחתו כיצד ישוב לב בנים על אבות ולב אבות על בנים?.

את שורש זה מוצא האברבנאל במה שאמר התנא 'לידע' שתהיה ידיעה-הכרה בתחיית המתים.

השורש העשירי

"כדי שכולם פה אחד יעידון ויגידון 'ה' הוא האלהים' ומשה אמת ותורתו אמת"

האברבנאל מבאר שיש תכלית לתחיית המתים לפיה כולם יכירו בגדלות ה' יתברך ובמלכותו, וזה יתרחש כאשר יראו הקמים את כל אבות אבותיהם ואת הנביאים שקמו בעבר לישראל, ו-"זהו התכלית האמתי והגדול שבתכליות תחיית המתים".

ועל כך כיון התנא באומרו 'להודיע ולהודע', שהמתים יודיעו לבני האדם שה' יתברך הוא האלוקים, 'והוא היוצר' ו'הוא הבורא' ו'הוא המבין' ו'הוא העד והוא הדיין'.

השורש האחד עשר

"בפועל התחייה"

כעת עוסק האברבנאל בצורה שתהיה התחייה. שכן יש שכתבו שהתחייה תהיה בחלקים ושלבים אחד אחרי השני ולא בבת אחת. על כותב האברבנאל שאין הדבר כך, אלא יקומו כל הקמים בתחיית המתים בפעם אחת ויתחברו אל אנשי העולם המיושב. וכמו שבריאת האדם הראשון היתה בבת אחת, כך גם תחית המתים שהיא דומה לה תהיה בפעם אחת, שנאמר 'אני אמית ואחיה' (דברים לב, לט) וכמו שברא אלוקים את האדם כך יחיה את המתים.

ונזכר הדבר בדברי התנא שאמר 'הוא היוצר, הוא הבורא', כפי שיצר את האדם בבת אחת כך יקים את המתים לתחיה.

השורש השנים עשר

"לעתיד לבוא, אחר שיחיו המתים הוא יום הדין הגדול שבו כל העולם נידון"

האברבנאל אומר כי לאחר תחיית המתים יהיה יום הדין הגדול (בשונה מדין שנידונים בראש השנה בכל שנה, ומדין שאדם נידון לאחר מיתתו בצאת הנשמה מהגוף), וזהו שנאמר במכילתא (דר"י, בשלח, מסכתא דויסע פרשה ד) "אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזירת פורענויות ומיומו של גוג ומגוג ומחבלי של משיח ומיום הדין הגדול".

ונכלל הדבר בדברי התנא 'הוא הדיין, הוא הבעל דין, הוא העתיד לדון', 'כשהוא הדיין' זהו דין של ראש השנה, 'הבעל דין' זהו דין שלאחר מיתת האדם, 'והוא עתיד לדון' זהו הדין הגדול שלעתיד לבוא.

השורש השלושה עשר

"הוא בחומר התחייה"

כעת עוסק האברבנאל בשאלה מי יהיו אלו שיזכו לקום בתחיית המתים, ואומר כי דעתם של ראשונים רבים שיקומו רק הצדיקים מבני ישראל וכפי שנאמר במדרש "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, אבל תחיית המתים לצדיקים בלבד" (בראשית רבה פרשה יג במעט שינוי מנוסח שהביא האברבנאל). אך דעתו אינה כן, הוא סבור שבתחיית המתים יקומו מבני ישראל כולם אך גם מאומות העולם, שכן על ידי זה יהיה ניכר גודל ה' שרשעים שיקומו יעשה איתם דין למול כולם ואם לא תכבה הם ילמדו לשאר בני האדם את אמונת השם, וזהו שאמר המלאך לדניאל (דניאל יב, ב) ''ורבים מישני עפר יקיצו'', רבים מהם ולאוו דווקא הצדיקים מבני ישראל, ומה שחילקו בין צדיקים לרשעים הוא שצדיקים יזכו לשכר כשיקומו ותהיה להם תועלת רבה בתחייה ואילו הרשעים יענשו גם כן לאחר התחייה ולא יהנו ממנה.

וזהו שאמר התנא "שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו", שכולם יהיו מיושרים לעבודתו יתברך כשיראו את הדין שיעשה ברשעים בתחיית המתים.

השורש הארבעה עשר

"שהקמים בתחייה יאכלו וישתו וימותו כשאר בני האדם, ונפשותם ישובו לעולם הנשמות ושם יקבלו את שכרם ואת עונשם כפי דינם"

האברבנאל דן בשאלה כיצד יראו חיי בני האדם לאחר התחייה ומביא כמה שיטות בדבר, יש הטוענים שיקומו המתים בתחייה ויחיו כמו שחיו קודם שמתו, עם אכילה ושתיה וכיוצא בזה עד שלאחר אריכות ימים (שלא פירט האברבנאל מה טיבה של אריכות ימים זו), יעתקו אל נעימות העולם הבא ויעלו לשם בגוף ונפש יחד, זו היא דעת הרס"ג והרמב"ם. אך דעת הרמב"ן שבתחיית המתים לא יחיו המתים כפי שחיו קודם למיתה אלא יתענגו רק מזיו השכינה בתענוג רוחני ולא יהיו להם בחייהם הנאות גשמיות.

דעת האברבנאל היא כהרמב"ם ושעימו והוא מאריך בראיות לכך. עוד כותב האברבנאל שזאת גם כוונת התנא באומרו "ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך" אלא ש'על כורחך אתה נוצר' זאת תחיית המתים, 'ועל כורחך אתה נולד' מרמז על שיחיה האדם לאחר תחיית המתים כפי שהיה קודם לכן כמו כל נולד גמור על כל חלקי החיים הגשמיים, 'ועל כורחך אתה חי' בצרכי החיים כולם 'ועל כרחך אתה מת' שאחרי התחייה ימותו שוב ויעלו כולם לעולם הנשמות ושם 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון', שזהו השכר והעונש בגן עדן וגיהנום של מעלה.

• • •

כמובן שכל הכתוב הוא ממש תמצית דברי האברבנאל שם ועל כל שורש האריך הרב בראיות למכביר, אך מספיק לראות את 'שורשי השורשים' כדי לתת לנו נקודת מבט מקיפה על אשר יקרה באחרית הימים.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מקור: פרטים רבים נלקחו מתוך המבואות המקיפים לספר נחלת אבות שבהוצאת יד הרב ניסים, תשע"ה. ועל כך תודתי נתונה להם.