מרגע שבירת הצלחת נפתח הדיון החשוב: מה עם השמלות לחתונה? כשדיני העלתה את השאלה, יש כמה אחיות וגיסות שבלעו בחוזקה את הרוק, רק לשמע אזכור הנושא. הסט המשפחתי לנשים ולילדות הפך זה מכבר לנושא סבוך ורב משקעים. עצבים ודמעות רבות נשפכו סביב הנושא הזה שנשמע כה ילדותי וזניח.
גם אם היינו כולנו זורמות, כולנו נבונות וכולן ללא דעות, מעצבת מומחית הייתה מתקשה לגשר על הפערים: אחת שמנה, אחת רזונת, אחת בהריון. אחת גבוהה - עוג, אחת נמוכה - מיניאטורה. אחת מבוגרת, אחת צעירה, אחת כהת עור, אחת בהירה ובלונדינית, אחת צו"לית, אחת מודרנית, אחת מיושנת, אחת עדכנית, אחת עשירה, אחת דלפונית ואת כולן רוצים להכניס לאותה השמלה.
על כל הבעיות הטכניות תוסיפו את הדעות, הרגשות, האמוציות, חוויות העבר, כעסים, מערבולות חיים (הורמונים); והחוויה שאמורה להיות שמחה ומרוגשת הופכת למתישה ומפלגת.
עם כל זה התחיל המסע. הסאגה החלה בדיון על התקציב: אחת אמרה בתוקף שהיא לא מוכנה לקחת שמלות עלובות ומכוערות, השנייה אמרה שהיא בשום אופן לא מוכנה לשלם מחיר גבוה ובעיקר שיש לה בית ברוך בבנות, היא לא רואה סיבה להשקיע באירוע חד פעמי. אצל אחת 300 ש"ח היה נראה מחיר סביר לשוק של היום והשנייה אמרה שהיא יכולה להשיג בגדים יפים גם ב-50 ש"ח לשמלה בגמ"ח.
ועוד לפני מסע החיפושים אחת רצתה קלוש, אחת נפוח, אחת קצר, אחת ארוך, אחת אלגנטי, אחת קלאסי, אחת צבע בהיר ואחת צבע כהה, אך לא כולן טרחו לשתף מראש בדעות וברגשות. על דבר אחד רובם הסכימו- שחייבים בגד תואם.
חייבים כי אין כמו הנחת של הסבתא לראות את כל הנכדות מפזזות עם אותו בגד ואין כמו לראות את הנכדות מסתובבות מרוגשות ועם גאוות יחידה: "אנחנו אחייניות של הכלה". חייבים כי ככה אין קנאה ושנאה וכולם נראים אותו דבר.
וככה בין אם כולם חושבים שחייבים ובין אם לא אף אחת לא רצתה לבלוט בתמונה המשפחתית עם בגד שונה מהשאר או לייבש את הגרון בהסברים למה הבגד שונה, או סתם שכולן תאמרנה: "איזה סנובית". אף אחת גם לא רצתה להעכיר את האווירה, אז כולן זרמו (או התווכחו) גם אם יש להן בגד מהמם שיושב בארון מהחתונה של הגיס מצד הבעל שהתחתן רק לפני שבועיים, כי אם כולן רוצות, לא אהרוס את החגיגה…
וככה התחילה סאגת החיפושים: שתיים מבנות המשפחה חיפשו בקדחתנות שמלות לחתונה, כשהן מצאו את הבגד המיוחל, הן שיתפו את כל המשפחה בהתרגשות: "מצאנו בגד מהמם", אבל אז רק התחילה הסצנה: אחת אמרה בזעם: "למה כל כך יקר?" השנייה שאלה: "למה כל כך כבד ומיושן" והשלישית אמרה שזה מדי מודרני. השתיים שעמלו לחפש כעסו: "עכשיו אתן נזכרות להגיד דעות, אחרי שעבדנו לחפש, למה אתן לא חיפשתן"? וכך התחילו דיונים קדחתניים וכעוסים בימים ובלילות.
לאחר שכולן הבינו שהן צריכות להתפשר למען הבגד המשותף (של הילדות או הנשים) שבועיים לפני החתונה סגרנו על השמלות הכמעט בודדות שנותרו לכל המשפחה והעיקר שכולן לבושות בסט.
ובחתונה- היו כמה עם פנים חמוצות. בשקט, בשקט כל אחת אמרה: "את הבגד הזה לא הייתי בוחרת אילולי היה דחוף לי השלום". אחת אמרה: "מה החכמה? הבגד הזה עומד מושלם על הבנות שלה: הן רזות כמו דחלילות, אבל אסתי שלי בת השש עשרה נראית כמו חבית, הרוחב והאורך עדיין לא הסתדרו לה סופית והבגד לא מחמיא לה", אחרת כעסה: "מה היופי בבגדים האלה, יכולתי להשיג בגדים באותה הרמה בשליש מחיר", עוד אחת ציינה: "הצבע ממש לא מחמיא לי", אחרת ציינה: זה מתאים יותר לבנות גדולות, זה כבד על הקטנות", אחרת אמרה: "אלו בגדים מוזנחים ועלובים"; ובקיצור כולן התגמשו בשביל כולן אבל אף אחת לא הייתה ממש מרוצה והיו אף כמה שמשום מה נפגעו כי לא התחשבו בהם, כי החליטו בלעדיהם, כי לא התייעצו איתן, וכו', וכו'.
זה מזכיר את הסיפור על הארץ הרחוקה שהיה שם משהו אחד מושלם:
הרכבות יצאו תמיד בזמן!
נפלא, לא?
הייתה בעיה קטנה:
הם יצאו בזמן גם אם מישהו עמד על הפסים…
ונשאלת השאלה: האם הילת הסט האחיד על כל יתרונותיו והמראה המהמם באולם והתמונות- שווה את המחיר?!
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.
