בפרקים הקודמים באסופית: תינוקת נולדת למיכאל ולאנה לב לאחר שנות נישואין ארוכות. נטלי, ביתם המאומצת, אינה יודעת דבר על האימוץ ובטוחה שהיא בת ביולוגית
עם בואה של התינוקת נולדה גם אנה מחדש. אפילו הטבע כולו התחדש לכבודה. השמש, ברכות המיוחדת רק לתחילת האביב הפשירה את השלגים ובעדינות חשפה את ענפיהם החומים של העצים. חיש מהרה עטופים היו במעטה ירוק, רענן, כמו ילדה קטנה הלובשת בפעם הראשונה את שמלת החג ההדורה. הקרניים הצהובות השתברו בתוך הבוהק הלבן של מעטה השלג שעל הנהרות, ויצרו, לאיטם, בקיעים קטנים במרבד הנוצץ והקפוא. אט אט פינה הלובן את מקומו וגילה את מי הנהר הכחולים שהמתינו בסבלנות חרישית.
"איך חייתי בלעדייך עד היום, איך?" היתה אנה לוחשת לה בשעה שהניחה בעדינות את הבקבוק בין שפתותיה. התינוקת הייתה פוקחת עיניים, מביטה באנה במבט שהוא ספק מבין ספק אטום, מגלגלת את אישוניה וחוזרת למצוץ בלהיטות. אצבעותיה של אנה ריחפו על פלומת הזהב שכיסתה את ראשה ועיניה לא שבעו מלהביט בה. גם כשנאלצה להתעורר אין ספור פעמים בלילה, גם כאשר שיווע גופה לכמה שעות שינה רציפות. "את שווה הכל", הייתה לוחשת לה בקול עייף, שוב מרימה אותה, שוב מניחה אותה בחיקה, עוצמת ופוקחת לסירוגין את עיניה הכבדות.
התינוקת בישרה חיים חדשים. גם נטלי הרגישה זאת. משהו חדש, שונה, התווסף לאווירת הבית. היו הבכיות בלילה שהעירו אותה משנתה. היו האמבטיות היומיות שהתנהלו כמו טקס ארוך ומוקפד- חימום החדר, חימום המים, הכנת הבגדים הנקיים, הסבון, מגבת חדשה... היה סדר היום של אמה שהשתבש לחלוטין וכבר לא תמיד הייתה מוגשת ארוחת הצהריים בזמנה, וכבר לא תמיד היו הבגדים מקופלים בקפידה ומסודרים בארון. טרוטת עיניים וחיוורת פנים הייתה אנה מסתובבת בין החדרים, מנסה, בפיזור נפש להשליט מעט סדר בחפצים, אך עם כל גרגור קל של התינוקת מצאה את עצמה שוב רוכנת לעבר העריסה, נוטלת אותה בזרועותיה, מתיישבת על הכורסא הרחבה ומשקיעה בה את עיניה, את ליבה, שוכחת לחלוטין מכל מטלה אחרת.
אבל זה לא היה רק זה. בתחילה הייתה נטלי גאה בתוארה החדש, אחות. היא באמת ובתמים גם חיבבה את התינוקת. הייתה ממהרת אליה ברגע שחזרה מבית הספר, מרימה אותה, מגרגרת אליה, שואפת את ריח התינוקות המשכר שאין דומה לו בעולם. אף הייתה נכונה בכל ליבה לעזור לאנה, להקל עליה מעט. ויתרה על אירועים חברתיים כדי לשהות איתה בזמן שאנה רצתה לנוח, התנדבה להכין את מנת האוכל בבקבוק. מודדת בזהירות את כמויות המים, החלב, את חום הבקבוק. אבל מתי שהוא, איך שהוא, החלה נטלי להרגיש כי אופף אותה משהו לא ברור. בפעמים הראשונות גערה בעצמה: ומה, את תינוקת קטנה המקנאת באחותה? וכי מה את רוצה? שאמא תחזיק גם אותך כל היום על הידיים, תנשק ותגפף אותך? רוצה שתשיר לך שירים ותתפעל מכל מנה שאת מסיימת לאכול בארוחת צהריים? ככה מתנהגים עם תינוקת ואת- את כבר גדולה. אבל בהמשך החל רגש חמקמק, חסר מילים, חסר הגדרה וחסר צורה, לקבוע לו מקום בירכתי ליבה, כואב, משפיל, מפחיד. נטלי הייתה מבולבלת. במהלך ניסיון החיים בן שש עשרה השנה מעולם לא חוותה תחושת איום, פחד כלשהו. חשה תמיד, ידעה, כי היא אוהבת את החיים. ידעה תמיד גם כי החיים מחזירים לה אהבה. נישאת על כפיים בבית, נערצת על חברותיה, ציונים גבוהים מתנוססים על מבחניה ומורותיה מסבירות לה תמיד פנים. כל שאפשר לבקש.
כאב ההכרה היכה בה יום אחד. האומנם, כה אנוכית אני, אגוצנטרית? מרוכזת רק ברצונות ובצרכים שלי ולא מסוגלת לתת מקום מרכזי לאף אחד, לשום דבר אחר מלבדי? האומנם תינוקת זו מערערת את שלוות נפשי כי עצם קיומה דוחק אותי לשוליים? באמת אינני יכולה לרדת לשוליים, להתרחק מאור הזרקורים ולפנות את מרכז המעגל למישהו אחר? לא, התקומם משהו בתוכה. לא, לא זה העניין.
מבקשת להניח לסערת רגשותיה לשקוט מעט נכנסה לחדרה של אנה. כרגיל, ישבה היא על הכורסא הרחבה. התינוקת בזרועותיה והיא פועה לעברה שיר ילדים ישן. "מה נשמע מותק?" חייכה חיוך חטוף לעבר נטלי וכבר הרכינה מחדש את ראשה ושבה לשיר. קצה חיוך חדש על פניה כאילו מתנצלת על ההפסקה הבלתי יזומה. שוב חשה נטלי את הכאב החמקמק הזה, המוזר. היא התקרבה עוד, התיישבה בסמוך לאנה וחרש, הצטרפה אליה בשירה