עקידת יצחק. לפגוש את הפרשה הזו כל שנה מחדש, ומחדש לעמוד נפעמים מול תעצומות הנפש הגלומות בה, מול כוח האמונה האדירה, ההכנעה האין סופית של אבינו אברהם. בן אחד, יורש אחד. כמה דמעות נשפכו וכמה תפילות נהגו בעבורו, עשרות שנות ציפייה עד שנולד, ומשנולד - שמירה מדוקדקת על כל צעד ושעל: שלא ייפגם, שלא יפגום, שיהיה ראוי להעמיד את השורש של העם כולו. ישמעאל, אף הוא בן לאברהם, אהוב לא פחות (עיין רש"י כ"ב ב')- יש לגרש מהבית בעבורו, כדי שלא יקלקלו. ולאחר כל הדברים האלה, לקחת אותו ולהעלותו לעולה. בלב שלם, בשמחה על כי עושה הוא את דבר האלוקים ומכניע את רצונותיו, שאיפותיו, מאוויי ליבו הטהורים. הכל מתמוסס, דבר אינו בר קיימא אל מול רצון ה'.
מספרים על מטפס הרים אחד שהגיע במסעותיו אל אחד ההרים הגבוהים בעולם. רגע לפני הפסגה מעדו רגליו והוא החל להידרדר לאחור. בשנייה האחרונה הבחין בבליטת סלע חלקלקה ונתפס בה בכל כוחו. תלוי בין ארץ ושמיים כשתחתיו - תהום אדירה ניסה את המוצא האחרון. "אלוקים!" צעק, "מעולם לא האמנתי בך, בקיומך, אבל עכשיו אני מתחנן בפניך, אתה הצ'אנס האחרון שלי, ההזדמנות היחידה. אם אתה קיים ושומע ורואה אותי, אני מתחנן אלייך, אנא! תציל אותי! אני מבטיח שאם אצא חי מההרפתקה הזאת אעשה את כל מה שתבקש ממני. אשנה את כל אורחות חיי בהתאם לדרישות שלך, רק, רק תציל אותי, בבקשה!"
- והנה, שומע הוא קול מן המרומים.. "כן, שמעתי אותך. אם רוצה אתה באמת ובתמים להינצל, עזוב את בליטת הסלע שאתה אוחז בה. כך אציל אותך..."