יש לי בעיה עם "מספרים גדולים".
המון אנשים ביחד עושים לי חלישות הדעת.
כמו למשל הכותל בחול המועד, או האוטובוס הצפוף שבחזור, כמו הלוויה המונית או "תפילת רבים" שתמיד אכשהו גורמים לי ללכת לאיבוד, לאבד את עצמי, מבלי יכולת להתפקד עם הכלל לפי צו מוכתב.
הראי"ה קוק ראה בכך חלק מהגלות שנגזרה על אדם הראשון: "ואני בתוך הגולה. האני הפנימי העצמי... חטא אדם הראשון היה שמנוכר לעצמיותו, שפנה לדעת הנחש ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב על שאלת ה"אייכה" האישית, את אניותו העצמית עזב (אורות הקודש ג', ק"מ-קמ"א)
הניכור מה"אני העצמי" של האדם מתרחש לא פעם כאשר הוא בא במגע עם העולם הגדול והאוניברסאלי, פוגש בזר ושונה מעולמו הפנימי.
עבודת ימי הרחמים שעברנו מנסה לתת מענה ממוקד גם לסוגיה זו, לספק הרגשה של "קרבת אלוקים" אישית, לעזור לכל אדם לעבור תהליך עם עצמו במהלכו הוא מבין כי לא מדובר ב'טבלת אקסל' שמיימית של זכויות וחטאים אותם מונים לצורך קבלת שכר ובדיקה אם העסק מתפקד או לא, אלא הבנה כי 'אתה' סופר ומונה. הקב"ה הוא הדיין, הסופר ומונה וחותם על כל יחיד ויחיד.
במושכל ראשון זה נראה אולי מוזר שהקב"ה יכתוב כל עבירה וזכות נשכחת שלנו, כביכול אין לבורא העולם מה לעשות לבד מלהתעסק איתי אישית... אך זוהי מציאות הדברים.
ההבנה כי הקב"ה אכן חושב עלינו בכל רגע, אכפתי לכל מעשה אנו עושים, כל דיבור שאנו מדברים, וכל מחשבה שאנו חושבים.
בכוחה של מחשבה זו לייצר אושר גדול לצד האחריות, משמעותה כי אכפת להקב"ה ממני!...
בכוחה לחלחל מתוך הסתר פנים הקיים בעולם ולהביא לנוכחות הקב"ה בעולם. לא סתם בעולם, אלא בעולם הפנימי והאישי שלי ממש... קריאת "אנוכי ה' אלוקיך" שנאמרת לכל יהודי ויהודי בנפרד.
סוכות הוא חג של השגחה פרטית. גולת הכותרת לאחר ימי התשובה והקרבה המסוגלים היא ההפנמה בחיבור ובשייכות האישית, בביטחון בהקב"ה בהנכחה שלו בעולמנו ובהרגשה שיש משמעות לכל מעשה בודד של כל אחד מאיתנו בעולם.
ואז מגיע ה'בום', תרתי משמע.
הנפילה לעולם האמיתי שבחוץ.
ה'אזעקה' שמכניסה אותנו בבוקר שמח וחגיגי למצב חירום דרמטי, להבנה שיש עולם בחוץ שמשדר בגל אחר לגמרי מהעולם הפנימי שלנו.
החיים הדינאמיים שמערערים אותנו ואת השקט שבאשליית השלווה שכביכול כבר השגנו עם עצמנו.
ה'תמונה הגדולה' מתבהרת ומתגלה אט אט ומימדי הקטסטרופה אינם נתפסים.
גם כאן, ה'מספרים הגדולים' מבהילים, לא ניתנים לעיכול ומטשטשים מבחינה מסוימת את האפשרות להבין ולקלוט את מימדי האסון ולתת שם לכל אדם ואדם, לכל עולם שלם בפני עצמו...
ניהול עצמי
מה ניתן ללמוד מהמצב וכיצד נוכל לעזור לעצמנו?
הדבר הראשון והמשמעותי החשוב מכל הוא לחזור לרגע שוב לעולם שלי ולעשות משם עבודה.
להבין כי לכל אחד יש את התגובה האישית שלו, את המנגנונים שלו, את הדרך שלו לעזור לעצמו. אין דרך אחת גנרית שמתאימה לכולם.
הדרך שלנו להגיב לדברים זה דרך ניהול ה"אני העצמי" שלנו.
זו הסיבה שאנשים שונים, אפילו בני משפחה אחת או כאלו שעברו חוויה דומה, יגיבו שונה לאותו המצב. לכל אחד יש "אני" אחר, עם חוסן שונה, תכונות אופי, מנגנוני הגנה ואפיונים שונים מחברו.
אלמנט ההפתעה והמעבר החד משלווה לקטסטרופה יוצר הלם ראשוני, מערער את ה"אני העצמי" שלנו ומשדר לנו כי הוא לא רלוונטי יותר וכי לא ניתן לסמוך עליו כי הוא עשוי לשקר לנו. המשמעות של ההלם שאנו חווים לאחר שמיעת אסון כזה היא ביטוי של ההתנגדות של האני הפנימי למצב החדש. הנפש מותקפת ועוברת גלים של חרדה ומחפשת דרכים להרגיע את עצמה במיידי. חלק מהפתרונות המיידיים הם מנגנונים טובים יותר וחלקם פתרונות אוטומטיים ופחות טובים.
צריכת מידע למשל, יכולה להיות גורם אפקטיבי ומרגיע שמייצר תחושת שליטה במצב אצל אחד, ואילו אצל אחר להביא לידי הגברה של רגשות שליליים. התעדכנות אובססיבית מספקת לנו תחושה של אשליית שליטה, כביכול אם אנו מתעדכנים כל הזמן אנו עושים משהו בנידון, כשבפועל לא רק שאנו לא עוזרים לאף אחד אלא גם עושים נזק לעצמנו, מחלישים ומרוקנים את עצמנו מכוחות
ישנם כאלו שמפתחים תחושת ורגשות שונות, כמו למשל תופעה דומה ל"אשמת הניצולים". הרגשת אשם על שהם איבדו את יקיריהם, חוו לחימה, חטיפה והתמודדות בחזית ואנחנו ה"פריווילגים" שבעורף, כתוצאה מכך אנו מביעים "תמיכה" ע"י החיבור לחדשות כאינפוזיה אך בפועל כאמור, רק מחלישים עצמנו ונחשפים ליותר ממה שנפשנו מסוגלת להכיל.
אין רגש אחד נכון במצב כזה. כל רגש וכל תחושה היא נורמלית במצב לא נורמלי שכזה. כל "עצמי" מדבר בשפה הפנימי שלו ומחפש דרך להתבטא ולפרוק. לעבור את התהליכים של העיבוד הפנימי שלו משלב ההלם וחוסר אונים, דרך הבנה ואיסוף נתונים, עיבוד והרכבה מחדש ואז מנעד רגשות שלם אפשרי מכעס והאשמה, תסכול, דיכאון, אובדן ועוד ועד להשגת שליטה חלקית או מלאה בשגרה החדשה.
זה המקום שלנו לתפקד כ'יחיד'. לקבל את עצמנו בהבנה, לא לצפות מעצמנו למאה אחוז, לקחת את הזמן ולהבין שכל דרך בה נגיב היא לגיטימית דרך, בזמן ובקצב שהנפש שלנו דורשת.
אני שייך לעם
במצבים כאלו עלינו גם לראות את התמונה המלאה ולנסות למצוא את עצמנו, היחיד שלנו, בחלק מהפסיפס המלא, הפאזל והתמונה הכוללת של עם ישראל ולנסות למצוא ולהבין מה התפקיד שלנו במכלול.
לאחר שנקח רגע עם עצמנו, ניקח רגע נוסף כדי להבין איפה אני ביחס לכלל ישראל. מה החלק שלי ומה התרומה שלי. גם כאן אין תשובה אחידה והתשובה משתנה לפי ה"עצמי" שלי. לא כל אחד מסוגל להתנדב למערכה ולהיות בחזית, לא כל אחד מרגיש שהוא מסוגל ללמוד ולהתפלל בכוונה במצב כזה כשראשו וליבו מוסחים ומוצפים, לא כל אחד מסוגל להגיב מהירות במצבי חירום ולהרגיע אחרים, כאשר הוא עם עצמו עדיין בחוסר תפקוד.
לפעמים התפקיד הבסיסי שלו יהיה לשמור על מעט האנרגיה לסביבתו הגרעינית - לשמור, לחזק ולשמח את המשפחה שצריכה אותו. לפעמים ה'עצמי שלו' מסוגל להתרחב עוד ולתרום מעצמו לכלל ישראל.
מצבים שכאלו מזמינים בירור אישי שלעיתים חדש לנו- איפה אני ומה השייכות שלי כחלק מעם ישראל? הוא בוחן את מאפייניו האישיים, את תחומי כישרונו, את היכולות שלו ומממש אותם במעגלים רחבים יותר שזקוקים כעת לתמיכתו.
זוהי שעתו היפה של עם ישראל שנמדד בערבות ההדדית, ששם בצד כל מחלוקת ומתגייס באהבה לתמוך אחד בשני. בתפילות ולימוד תורה, בגיוס אוכל וציוד, בעידוד ותמיכה פיזית ונפשית, בכבוד המתים, בלשמח אחרים, לאמץ ולקחת חסות על נזקקים, ילדים, מבוגרים, חתנים וכלות ועוד...
פתאום ה"עצמי" של כל אחד מוצא את מקומו בפאזל הגדול של עם ישראל, מבין שהוא חלק ממשהו גדול יותר ושיש דבק אחד שמחבר את הכל לשלם אחד שגדול מסך חלקיו.
"יחיד ורבים הלכה כרבים"- לא רק כניצחון סטטיסטי של הרוב על היחיד, אלא כהבנה שה"תכלית"- ה'הלכה' היא התמונה הכוללת, שנוצרת על ידי רבים. והיחיד, טוב, איכותי ומוצדק ככל שיהיה הוא חלק מהפאזל הגדול והחשוב.
הקונפליקט הזה של יחיד ורבים, שמנסה להחזיק את המרכבות של ביטוי אישי ופרטי לכל יחיד לצד חשיבות הכלל ואחדותו, הוא סיפור חיינו כעם, מבראשית.
רש"י על הפסוק הראשון בתורה מביא את המדרש תנחומא: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" ,שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."
בעלי התוספות מציינים כי מצוות מילה וגיד הנשה קדמו למצוות החודש ומבארים כי הכוונה היא למצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל כעם.
התורה היתה צריכה להתחיל במצווה הראשונה שלנו כ"עם", הציווי האלוקי הראשון שמחבר ומדביק אותנו לפאזל אחד. ומדוע לא התחלנו כך? כי לפני שמדביקים את הפאזל צריך להתחבר שוב ליחיד.
ליחידו של עולם, בורא עולם. ל'בראשית'- כוונת המכוון של העולם, לאדם הראשון שנברא יחידי כתכלית לכל הנברא לפניו בעולם לשרתו, למציאות שהנחילה לבניו את כל הארץ כתמורה למימוש העצמי, החיבור והשייכות לבורא.
ובדיוק כמו בתגובה למצבי חירום שכאלו, רק לאחר מימוש כל אינדווידואל בדרכו האישית, בהבנה מעמיקה וביכולת שלו, לאחר שגילה ומצא את התשובה האישית לשאלת ה"אייכה" שלו, יוכל גם הוא להתחבר לכלל כולו, לפסיפס מופלא של אהבה ותרומה לזולת.
זולת שמחובר ומעוגן לזכות ולהבטחה האלוקית מבראשית: "כח מעשיו הגיד לעמו".
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com