"תעשה לי סדר בראש", הוא אמר.
זו הפעם הראשונה שנפגשנו. "אהלן, אני מיקי", הציג את עצמו, "בן שבע'שרה".
פיאות ארוכות התנופפו משני צידי לחייו, עפות מעלה ומטה, חובטות בשיערו הזהוב ומלטפות את חיוכו הרחב. היה כמו ניתוק עצום בין הפנים מלאות ה"אור" והנשמה הקורנת שכל כולה מלאה מילים של דביקות לבין הלבוש שהיה בסטייל של 'טריקו וג'ינס' וגם ההתנהגות שלפעמים נתנה תחושה של מישהו שלא ממש עבר ליד בית כנסת לאחרונה.
מיקי אהב לדבר. בדרך הזו, עם החיוך והעיניים הבורקות, הוא פשוט לא נתן לי להביט על החיצוניות שלו בכלל. כל מה שיכולתי לעשות זה רק לשקף לו עד כמה הוא טהור ומוערך.
בכל פעם שישבנו יחד, החדר התמלא באור. הוא התגלה כאופטימיסט חסר תקנה עם ראיה חיובית מובהקת ומידות נפלאות ששואפות תמיד לנתינה ועזרה לזולת, אדם כנה שמחפש להתקרב באמת לבורא ולעצמו. לעצמו האמיתי והנקי.
ולפעמים, פשוט קינאתי בו. באחד הימים ערכנו רשימה של "ארגז כלים" להתמודדויות. הוא הפליא אותי ברשימה ארוכה ומיוחדת של 'כלים' שמשמשים אותו לרגיעה ושחרור, מהם כמה שאפילו אני קינאתי בו, וגילה כהרגלו מודעות עצמית ובגרות כשל מישהו שגדול לפחות בעשור או שניים מגילו האמיתי.
עכשיו, לכו תמצאו לו מסגרת. הוא דרש מקום שבו מצד אין להם בעיה עם הלימוד שלו, או יותר נכון האי לימוד. ומהצד השני אסור בשום פנים – כך הוא הסביר – שזה יהיה מקום למה שמכונה "נערים נושרים", כי אז הם יביאו איתם טלפונים חכמים ודברים שהוא מאוד שומר על עצמו מהם. בנוסף, עליהם להרשות לו להתלבש "איך שבא לו", זאת לדבריו כדי שיוכלו לראות אותו רק מבפנים ולא ישפטו לפי הלבוש.
האמת, שמצאנו כזה מקום. כאילו מישהו תפר לו את כל המשאלות שלו. אבל לקח בדיוק יום וחצי כדי שהוא יכריז שזה בעצם לא מתאים לו.
בפגישה האחרונה, בין ראש השנה ליום כיפור, הגיע אלי מיקי לפגישה ובפיו מנגינות אחרות. "עזובתך ממסגרת", הוא נאם לי, "לא באמת אני יכול עם מסגרת. לא רוצה. תן לי לעבוד את השם בדרך שלי".
ואז הוא עבר לשתיקה. לא שברתי אותה. נתתי לו לשתוק דקה ושתיים. הוא זה שבסוף פתח את הפה. "איזה אפס אני", הוא אמר.
אמר והקפיץ אותי.
וידוי משלים
"עכשיו", הודעתי לו, "עושים וידוי".
הוא פתח עלי זוג עיניים. "אתה הולך להרוג אותי כאילו? מה וידוי?"
"וידוי משלים"
"וידוי מה??? מה קורה?"
הסברתי לו שממש כמו שיש את הוידוי שכולנו מכירים מהסידור, יש גדולי ישראל שהציעו לעשות וידוי גם על דברים טובים. לחשוב עד כמה התקדמנו, כמה הצלחנו. לא רק לדבר על נפילות וכישלונות. גם זה חשוב לתיקון האדם.
"ריש פה בית!", הוא הכריז, "זה רבינו, אתה מבין רבינו?"
האמת היא שידעתי למה הוא מתכוון. תורה רפ"ב של רבי נחמן בה לומדים שרק מעצם העיסוק בטוב, בנקודה הטובה, יוצרת מציאות אחרת. אבל נתתי לו לומר זאת.
"ועוד מעט ואין ר-ש-ע---" הוא התחיל לפזם.
ושוב שתק.
"אבל אני אפס", הוא אמר, "במה יש לי למלא דף?"
"תתחיל מא'"
"אלף, אלף, מה יש באלף. 'אני אפס' זה מתחיל באלף. אפילו אפס לבד זה באלף"
"מיקי די, נו. נקודה טובה באלף?"
"אמרנו מילים טובות".
"מהמם. ב'?"
"ברכנו"
"אלוף. עוד - - "
"אפשר לא לפי הסדר של האותיות?"
"בטח. לך על זה"
"ל', למדנו שלא הכל שחור לבן. מ' מחלנו, ז' זכינו להתקרב לצדיק. צ' צבענו את העולם בהסתכלות חיובית. ר' רקדנו-ו-ו-ו-ו-ו! ורגע, מה חסר, אה, סמך, מה יכול להיות? סאחינו!"
"שחינו? זה בשין"
"לא לא. סאחינו. מלשון סאחי. אדם שיציב ונורמלי והצליח לצאת מכל ההתמכרויות לשטויות".
סיימנו את הוידוי כשהוא מרוצה ומסופק. מרגיש כל כך טוב איך הוא התקדם והתרומם השנה. כדאי לכם לנסות. זה מביא כח עצום לעלייה בעבודת הבורא.
מתמודדים עם הסוד
רגע לפני שהוא עזב, הוא הסתובב והטיל פצצה: "זה הזמן לפתוח נושא שאיש לא יודע בעולם", הוא אמר, "לא שיתפתי אף אחד".
"אני מקשיב מיקי"
"קשה לי לצום. תמיד. גם.... גם ביום כיפור".
הבטתי בו בשתיקה. נדמה לי שמשהו זלג מהעין שלו.
"אני לא יודע להסביר את זה..." הוא המשיך, "זה כאילו משתלט עלי איזה שד ואומר לי "אל תצום" ובהמשך מגיע גם המצפון, אז אני משקיט אותו עם עוד ביס ומיד כועס על עצמי אבל לא מסוגל להתאפק".
היה לי קשה לשמוע את זה. וכמו תמיד התגובה הראשונה שלי כמי שכעת מטפל בו, היא משפיעה ונחשבת. אם אני מראה לו סימני בהלה ומשדר תחושה של 'הגזמת', יכול להיות שבזה איבדתי אותו. הוא ירגיש שעשה לכווני פסיעה אחת יותר מדי. צריך 'להכיל', גם כשבאמת בתוכי קשה עדיין להכיל, ואני מרגיש חמוץ וכואב.
בראש שלי מיד חשבתי על אלו שהיו כל כך רוצים לצום השנה אבל הם לא יכולים בגלל מחלות וכדומה. לא שיתפתי אותו בזה. תוכחות בשלב הזה לא מאוד יועילו לו. רק יוסיפו ויצטרפו לו לחבילות המצפון והאשמה העצמית שבלאו הכי הוא סוחב על כתפיו.
הוצאתי את היהדות מהמשוואה לכמה רגעים, כאילו שכחתי שיש כאן איסור החמור מדאורייתא ושאבותינו מסרו על זה את נפשם. כן, דיברנו על זה, אבל מאוחר יותר. עכשיו דיברנו בשפה של "דחיית סיפוקים"- שם כולל שנשמע טוב יותר, ועל פי מחקרי עומק ורוחב מצליח לנבא הצלחה בחיים לאלו שמסוגלים להשליט את שיקול הדעת ולהמתין כשצריך.
ניסינו להבין ביחד איפה עוד זה פוגש אותו בחיים, צפינו ב'מבחן המרשמלו'. ניסינו לנתח את הקושי, לצד דרכי ההתמודדות, חסמים וגורמים לכישלון לצד גורמים אפשריים להצלחה, ורק אז חזרנו להשלכות על צום יום הכיפור האישי והקרוב שלו.
"מה יעזור לי להתמודד?", הוא שאל, "מה יעזור למישהו שיודע ומבין ומאוד 'רוצה', אך פשוט לא מסוגל, כאילו אין לו שליטה על עצמו והוא נהפך למפלצת".
ניסיתי לחדד, להוביל אותו בשאלה מאוד פשוטה. הרי כבר חצי שנה שהוא גמול מכל מיני התמכרויות. בשבת קודש הוא לא יעז לעשות שום מלאכה, בטח שלא לעשן. אז מה ההבדל בין זה לבין אוכל? האמת שהוא ענה תשובות כנות לא פשוטות.
ניסינו ביחד למצוא עצות יעילות דווקא מההיכרות שלו את עצמו. סיפרתי לו גם סיפור ששמעתי מגוף ראשון על המשמעות וההשפעה לדורות של יום כיפור על נפש יהודי. על הצורך לשמור על זה לא רק בשביל עצמו אלא גם כדי לא לקטוע את השרשרת, בשביל עתיד ילדיו.
דמיינו ביחד את ההצלחה שתהיה אחרי יום כיפור. הוא גם ביקש לשאול רב אם מותר לו לישון כל היום כי רק זה מה שיחזיק אותו.
"ואולי אני לא מספיק מבין ומרגיש כמה זה חשוב... אולי אני לא מספיק מרגיש את ה'פרס'..." הוא אמר לי, "אם היו מציעים לי מיליון שקל בטח הייתי מצליח לצום" אמר.
"ובחמש מאות?" נזרקה מפי שאלה מבלי לחשוב יותר מידי
"האמת, גם. בטח, מה? חמש מאות זה נעליים חדשות שאני מאוד רוצה לקנות... זה פרס רציני..."
"בוא ננסה לנסח שטר", הצעתי לו, "זה יהיה סוג של 'חוזה' בינינו, שיהיה גם מסמך מול העיניים ביום כיפורים, ואם אתה מרגיש שאתה נשבר, תקרא אותו קודם".
מיקי המרוגש מילא את הדף בכתב צפוף, שופך עליו את כל כוונותיו הטובות:
"חוזה, בין אבי אברהם לבין מיכאל המוכנה מיקי, שרוצה לשמור את רצון אלוקים ולצום ביו"כ, ומאמין שאם יתגבר ירוויח בעולם הבא ובעולם הזה, אבל מרגיש שהוא לא מסוגל בכלל לצום וניסה עד היום ולא הלך לו ורוצה בכל מאודו לצום ביו"כ, ולדחות סיפוקים תמיד. ובשביל להצליח בזה השנה מתכונן:
א. להיות בחברת אנשים, ב. לישון יותר, ג. חומר קריאה, ד. לזכור שאם הצלחתי הרווחתי, ה. לזכור שאלוקים כ"כ מחכה לצום שלי, ו. שאבותינו מסרו נפש על זה, ז. ושאני רוצה להיות יהודי קדוש וטהור
והיה והצלחתי לעמוד בצום יו"כ הזה הבעל"ט אני מקבל מאבי אברהם 500 ₪ לנעליים חדשות".
הפגישה הסתיימה, מיקי מאושש יותר, עם אנרגיות חדשות ותקווה, בדלת הוא נפרד ואומר לי: "אין מצב שזה לא הולך לקרות השנה!".
מוצאי יום כיפור.
מיקי על הקו.
"התקשרתי רק להגיד שאתה הפסדת. אני ניצחתי. היה קשה, אבל התפללתי וישנתי יותר ובעיקר- חשבתי כמה שאני רוצה להצליח הפעם ונזכרתי שהאמנת בי גם אתה.
טוב נדבר, אני חייב דחוף לאכול משהו!..."
'הפסדת' הוא קרא לזה. זה אולי אחד הרווחים הגדולים ביותר שלי השנה. שותפות ביום כיפור טהור של נשמה של נער מיוחד שכל כך רצה להצליח לעבור את הצום בקדושה וכל מה שהיה צריך זו אולי הדחיפה הזו שתשנה את חייו.
כמה שנים כבר עברו מאז ואני נזכר ומהרהר בכך בכל שנה. לא פעם יוצא לי לשוחח בטלפון ולהתעדכן בהצלחותיו של מיקי. אחת השיחות הקבועות נערכת לה במוצאי יו"כ, תמיד בין הצום ל'ביס הראשון' שאחריו.
"רבנו סאחי, מה אתה אומר עלי? היום אני צם בלי נעליים כבר, הא?". הוא מזכיר לי,
"אתה יכול לפרסם את זה! תגיד להם שאם אני הצלחתי לדחות סיפוקים, אז באמת שכולם יכולים!"
"רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה"
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com