ד"ר אייל דורון משמש בין שלל כובעיו כמרצה בתחום החשיבה היצירתית ומלמד בביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה.
באחד הפורומים בהם הוא הגיע להרצות החליט הד"ר לעשות ניסוי מעניין וביקש מהמשתתפים בקשה לא שגרתית: "ציירו לי חייזר...", בלי הסברים נוספים.
התוצאה היתה מגוון ציורים ילדותיים, נאיביים ולא מתוחכמים, שנראו כמעט כולם אותו הדבר: "חייזר", עם כמה עיניים, לפעמים גם כמה ידיים, סוג של יצור שעבר מוטציה מוזרה.
מיד לאחר מכן ביקש הד"ר מהמשתתפים לצייר "יצירתיות".
הבקשה המפתיעה גררה רגע של עצירה והתלבטות מצד כולם ויצרה דריכות בקהל. תוך דקות הציורים הפכו לשונים. מושקעים, מלאי דמיון וייחודיות.
מה ההבדל?
בציור הראשון הם היו במצב אוטומטי. שלפו את הדמות הראשונה של "חייזר" שמקוטלג להם בראש, בעיקר מסרטים ומסיפורים מדומיינים. בציור השני הבקשה היתה מופשטת יותר והם עצרו לחשוב מהתחלה, מהבסיס.
וזה סוד היצירתיות.
חיים על אוטומט
כאשר אנו ניגשים לבעיות החיים אנו נמצאים ברוב המקרים במצב "צייר לי חייזר": פועלים על אוטומט בלי לחשוב מההתחלה, בלי עומק וחתרנות, נשענים על מה שאחרים כבר עשו או חשבו, ולא מביאים את עצמנו באופן מקורי ויצירתי שמושתת על החוזקות והיכולות האישיות לנו.
בחברה שמקדשת את השמרנות והמסורת עד כדי הכוונה לאחידות והליכה בתלם אחד ככל האפשר, הדבר מורכב אף יותר. כל תפיסה וחשיבה בדרך שאינה מקובלת עלולה להיחשב ולהיתפס כשונות ומוזרות.
הקושי לעשות הפרדה בין 'תלם אחד' אמוני וערכי בבסיסו לבין נפרדות בסגנון החשיבה ובגישות לפתרון, בא לידי ביטוי לא פעם בקיצוץ הכנפיים של ילדים ונערים עתירי דמיון ויצירתיות, תוך נסיון 'לרבע' אותם כך שיתאימו למסגרת השגרתית העובדת על "פס ייצור" אחיד.
מגמה זו לא קיימת כמובן רק בציבור השמרני ונוכחת בתפיסת החינוך הפורמלית שבכל מגזר.
העיסוק המוגבר בחברת הלומדים, בהקניית מיומנויות שוות, במדידה ובתיקון של החולשות המתגלות תוך כדי תנועה הפך להסללה מגמתית שכמו מתעלמת מהצרכים שבהווה ובעתיד, מכך שדור שנמצא במקום אחר לגמרי מהוריו וסבותיו, עובר את אותו תהליך שבלוני כמעט ללא כל שינוי והתאמה בתוכן ובסטינג המיושן.
פרשת תצווה מתחילה בציווי לאהרן הכהן: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". לפסוק זה מתלווים כמעט באופן אוטומטי מילותיו של רש"י המוסיף במקום את המילים "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".
הפרשנות הקלאסית מדברת על "נר תמיד"- הצורך בהתמדה עקבית ובהתרגלות בחינוך, מין כפתור דמיוני שאם נמשיך רק ללחוץ עליו וגם להרפות בעת הצורך, לבסוף יעלה מאליו ניצוץ של שלהבת קיומית.
פרשנות זו נותנת דגש בעיקר על הצורך שלנו להתמיד (נר תמיד) ולא לחדול ולהתייאש מלנסות לעורר בילד את המוטיבציה, שלבסוף אמורה לצמוח ולהגיע ממנו.
הראי"ה קוק זצ"ל לקח דווקא את המשפט הזה לציור אחר פחות שגרתי ובחר להדגיש בכך את הצורך והעניין הקיים בשלהבת היצירתיות: "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה". (אורות הקודש ז', ק"צ)
הוא רואה בשלהבת הפנימית הקיימת באדם משהו אדיר ועוצמתי שיש לו חיים משלו, שפשוט צריך לקבל את האפשרות והחמצן שבאוויר כדי להתפשט הלאה.
כל מה שעלינו להקפיד זה רק לא לחנוק את האש, היא כבר תעשה מאליה את פעולתה הטבעית, "אי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
כמה שזה פשוט זה גם הכרחי- "מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות" ולא להסתפק בלימוד תיאורטי בלבד. הוא צריך למשש ולהרגיש את השטח, לגעת בחיים.
זה יכול להיות נפש עדינה ורגישה של אמן שיוצרת מוזיקה, ציור או כלי אומנותי וזה יכול להיות מנהיג של רעיונות ומחשבות שצריך לממש אותם ולשנות את העולם בפועל.
זוהי השלהבת הפנימית שיש באדם והיא זו שצריכה להנחות אותו ולהוביל אותו לייעודו בחיים, ולא המטרה המוסללת "להיות כמו כולם".
התעודה כמשל
כאשר ילד או ילדה מגיעים עם "גיליון הערכה" מבית הספר הכולל ציונים טובים בחלק מהמקצועות וציונים גרועים בחלק אחר, אנו שואפים באוטומט שלנו לתקן את הציונים החלשים.
אם ניקח לילדים מורה פרטי ללא ספק זה יהיה עבור הציונים הגרועים ולא מורה מקדם לציונים בהם הילדים זכו לציון טוב.
גישת החוזקות טוענת להיפך.
היא טוענת שעלינו להפוך את ה'טוב' ל'מצוינות', במקום לנסות לאזן ולגרום לכולם להיות ממוצעים כמו כולם בצורה אחידה ונורמלית.
כדורסלן עם חוזקה של קליעת שלשות ממרחק. לא ינסה לקלוע מזוויות נוספות שונות כדי 'להיות כמו כולם', הוא יבין שיש לו חוזקה פוטנציאלית, יתמקד בלפתח את מה שהוא חזק בו, ילמד לצמצם את הסיכוי שלו להחטיא משלשה אי פעם ויהפוך להיות 'אגדה' במקצועו.
להתמקד בחולשות ולשפר אותם זה להפוך את עצמנו מ'גרועים' ל'טובים' ולהתמקד בחוזקות זה להפוך אותנו מ'טובים' ל'מצוינים'...
להיות מצוין ממש בדבר מסוים יכול לעזור לי בסופו של דבר להשתפר ולהיות טוב יותר גם בדברים בהם אני אפילו גרוע כיום, כי אני מאמין ומודע ליכולותיי והרגשתי כבר טעם של הצלחה וסיפוק.
להכיר את החוזקה שלי נותן לי תחושת סיפוק, ערך עצמי וחווית הצלחה שיכולה לעזור לי בעתיד לממש את עצמי גם בתחומים נוספים, אפילו בדברים שקשים לי כיום.
מהי חוזקה?
חוזקה היא משהו שאנחנו אוהבים לעשות וזה גם דבר שיש לי בו ידע ומיומנות בצורה כזו שיש לה פוטנציאל להיות מצטיינת מכל האדם אחר ברמת הפוטנציאל.
החוזקות אלו הם הרמזים שעוזרים ומכוונים אותנו לשלהבת הפנימית שקיימת בנו או בילדינו.
יותר מכך, החוזקות יכולות לשמש עבורנו גם כ"כח על" שנותן לנו יכולת מופלאה להתמודד עם אתגרים, עם יצרים ודחיית סיפוקים.
"מבחן המרשמלו" המפורסם היה מחקר שבדק לאורך למעלה מ60 שנה מה קורה עם ילדים שהצליחו להתאפק במשך כמה דקות שלא לאכול את הממתק שהם אוהבים, ואז לקבל ממנו שני ממתקים כתגמול.
כשליש מהילדים בלבד הצליחו לעמוד במבחן המרשמלו.
המחקר הוכיח לאורך השנים כי התכונה הזו של דחיית סיפוקים עזרה להם לאורך הזמן להצליח יותר במבחנים, בפרנסה, בזוגיות, בחברה ובתחושת סיפוק ואושר, בפער גדול מאוד מאשר חבריהם שלא הצליחו באתגר.
המחקר כיוון לכך שאפשר וכדאי ללמוד ולפתח שליטה עצמית וזה לא נועד רק למי שנולד עם זה.
ומה ההשפעה של ה'חוזקות' על כך?
זאת נוכל ללמוד מניסוי נוסף שערכה פרופ' רחל קרניול, פסיכולוגית חברתית לגיל הרך, כאדפטציה למבחן המרשמלו המקורי.
הניסוי בדק האם אפשר להשפיע על דחיית הסיפוקים בניסוי המרשמלו באמצעות אמונה בקמע או ב"כח על" שיש לי.
היא שמה גלימה של גיבור-על שייחסו לו תכונות מיוחדות וגרמה לילדים להאמין שבזכות הגלימה יש גם בהם "כח על" של איפוק וסבלנות שיעזור להם לחכות 20 דקות עד לממתק השני.
התוצאה המרשימה היתה שכמעט שבעים אחוז מהילדים שלבשו את הגלימה של גיבור העל הצליחו לעמוד במשימה ולהתאפק, לעומת עשרה אחוזים בלבד בקבוצת הילדים השנייה שביצעה את הניסוי ללא הגלימה.
לא לכל ילד ולכל אדם בכל גיל נוכל לתת "גלימה" או קמע כזה שיגרום לו להאמין ביכולותיו, אך כן נוכל לנסות לפתח את היכולת הפנימית הזו לשאול: מאיפה אנו שואבים כוחות ואיזו דרכים עוזרות לו להתמודד?
לנסות לתת קצת יותר משקל בחיים לחוזקות, לחשיבה מהבסיס האישי- יצירתית.
מישהי שיתפה אותי בכך שהיא שמה לב לכך שבעיתות צער ואובדן יש לנו שבעה, חודש ואפילו שנה לאבלות, לעומת 'יום הולדת' שהוא רק יום אחד...
היא החליטה ליזום ביצירתיות של "מידה טובה מרובה ממידת פורענות", ולנסות לאזן ולחגוג אצלה בבית 'חודש של שמחה' לכל ילד, ששיאו מגיע ביום ההולדת עצמו.
בל נגזימה- לא כל יום זה 'יום הולדת' עם מתנות ומסיבה, אבל האווירה בכל החודש היא התעסקות, שמחה וזכירה של המאורע המתקרב שחל באותו החודש.
חשבתי עד כמה זה מתאים לחודש אדר, שבשביל ה'פורים' שבו אנו חוגגים ושמחים כבר מתחילת החודש ועד סופו והוא חודש שלם שגם מובא בהלכה כי ראוי לקיים בו דינים ויש בו השפעה וס"ד מיוחדת.
ובשנה זו שזכינו אפילו בחודשיים שלמים של שמחה אופציונאלית, יש שדרשו שאפילו העצב יהיה 'בטל בשישים' והשמחה- אי"ה גם תעלה מאליה.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com