את הרב עקיבא לוז, חבר לספסל הלימודים בכולל ויהלומן במקצועו, פגשתי לאחר תקופת קורונה ארוכה שבה נעדר ולמד בביתו בכל בוקר כהרגלו מתוך זהירות והקפדה.
כאשר ביררתי האם בתקופה זו הוא עבד כרגיל בבורסה, הוא סיפר לי שמכיוון שהוא עצמאי הוא המשיך לעבוד שם, אך בפורמט שונה.
'לא עוד להציע לאנשים מבחר של תכשיטים וטבעות מהן הם יבחרו את שחפץ ליבם', הוא מסביר לי, 'אלא להיפך. התהליך מתחיל בהם'.
הם מגבשים חלום, רצון ושאיפה של מודל טבעת כפי שירצו והוא זה ש"מגשים את חלומם" וממציא להם את התוצאה המשובצת היטב כאוות ליבם.
כאשר ניסיתי להפגין ידע ,שדי הסתכם בזה שאני יודע שיש יהלומים, יש 'זרקונים' ויש 'יהלומי דמים', קיבלתי ממנו מיד שיעור מקוצר בהלכות יהלומים:
"זרקונים עצמם- 'זה סתם'..." הוא אומר לי, "זה כמעט בלי עלות, מוכרים לנו שקית כזו ב25 ₪, אבל דווקא העבודה של השיבוץ יותר יקרה מהדבר עצמו, זה עולה 2 דולר לשיבוץ זרקון"...
"אבל יש כל מיני סוגים של יהלומים, ולפי זה משתנה גם המחיר.
יהלום אמיתי מהטבע, נקי ומלוטש, יכול לעלות מאוד יקר, תלוי בגודל ובצורה... אבל יש גם יהלומים מהונדסים שבכלל מיוצרים בתנאי מעבדה. הם נראים מאוד יפה ומושלמים למראה, אבל זה בוודאי לא אותו דבר כמו יהלום מהטבע עם האיכויות שלו...
ויש גם "יהלום מטופל" הוא מספר לי, "זה יהלום אמיתי מהטבע, שיש בו איזה שריטה או לכלוך בפנים, לכן כדי לתקן אותו משתמשים בטכניקה שכוללת המסה שלו בטמפרטורה גבוהה ושימוש בסיליקון וכך הוא 'מתנקה' ממה שהפריע לו להיות יהלום איכותי יותר.
יהלום כזה מעט זול יותר". הוא מסיים את הסברו המפורט
זה לא אמור להיות יקר יותר בעצם? הרי "טיפלנו בו" והשקענו עליו עבודה, זמן ומשאבים נוספים?
"נכון שזה זול יותר מיהלום טבעי, שנולד מושלם", הוא מסביר לי בסבלנות, "אבל זה גם יקר יותר מנקודת המוצא שלו. במקום לזרוק אותו ל'פח', השקענו בו והצלנו אותו, כך שאפשר לקבל עליו מחיר. זול יותר אולי מאשר היהלום שנולד מושלם, אבל יש לו ערך משלו כיום והוא לפחות לא הולך לזבל".
חזרתי לביתי, מהורהר.
מבין שזה עתה שמעתי לא רק שיעור ב'יהלומים מטופלים', אלא שיעור מהותי בחינוך וטיפול ביהלומי נפש זוהרים. "חומר נפש" של ממש.
יהלומים שאולי זקוקים לשינוי גישה.
במקום לתת להם לבחור מתוך רצף של ישיבות וסגנונות קיימים ולהכניס אותם לתבניות קיימות, ואז לעשות מקצה שינויים והתאמות במקרה הטוב או במקרה הפחות טובה לתת להם 'לרעות עד שיסתאב' וימצא עצמו בסוף בישיבה למתמודדים ברמה כזו או אחרת...
במקום זה- אולי צריך לתת להם 'לחלום', לבנות מלכתחילה מודל מותאם כהשראה שלהם, חזון אישי למי ומה שהם רוצים להיות באמת ולייצר להם בהתאמה מוקפדת יותר את החלום האישי שלהם.
לנסות דברים בצורה שונה
אם השהות בבית בקורונה לימדה אותנו משהו זה שאנו צריכים לשנות את התפיסה שהורגלנו בה, את החיבור החיצוני והתלות שלנו בהרגלים ש'כולם עושים' מצוות אנשים מלומדה, להיפתח לרעיונות ולעזרים חיצוניים שלא היינו חושבים להיעזר בהם קודם, לעשות התאמות ולנצל הזדמנויות חדשות ושונות ממה שהורגלנו.
להתחבר לתורה בצורה נוספת, לגלות שאפשר ללמוד אחרת גם, אם בטלפון, אם בלמידה מרחוק, אם בסגנון שונה ואם לבד או עם המשפחה...
ראינו עשרות רבות של נערים שמתפרקים ממסגרתם, אבל לא 'בגלל הקורונה', אלא בגלל שלא היה שם גם קודם לכן ב"תיבת הנח" מספיק חיבור וחשק, וכך לצד הפיתויים החדשים והקורצים שצצו מתפספס לו היהלום ומאבד מזוהרו הטבעי.
וכמובן שיש יש כמה סוגים של 'יהלומים'...
יש כאלו שההשקעה עליהם עולה יותר כח וזמן ממה שהם שווים...
מזעזע לומר זאת וקשה לי לא פחות לשמוע מהורים ומחנכים שמתבטאים כך. האם אפשר לומר זאת על נער? בוודאי שלא.
אך גם אי אפשר להתכחש לכך שלפעמים בתחושה שלנו אנחנו מרגישים שזו "ברכה לבטלה", שאנחנו רוצים יותר מהם ושנדמה שאין שם בפנים כלום... שזה "זיוף" שלא שווה את העבודה, שהיא יקרה ומורכבת למדי וה'חומר נפש' שבו אנו מתעסקים הוא פשוט מידי מלהכיל את כל הטוב שאנו משקיעים עליו...
זה הזמן להזכיר לעצמנו שלכל אחד וגם לו יש מקום בעולם, וגם צורך וביקוש.
יש אנשים שקונים זרקונים ומאוד שמחים בהם, יש אנשים שמעדיפים אפילו להתהדר מלכתחילה בזרקונים ולא לחשוש מגניבות למשל.
לא-לנו להגיד שאין מקום לנער בעולמו של הקב"ה. זו כפירה.
בוודאי שיש לכל אחד מקום ומוטל עלינו לעשות את הכל כדי שהוא יצא מושלם למראה, ישמח וירחיב את ליבו של מישהו. הוא יעשה בסופו של דבר את אותה הפעולה, יתלבש על האצבע כמו חברו היהלום הטבעי ויפאר את עולמו של הקב"ה במיוחדות האישית שיועדה לו.
יש יהלומים טבעיים ומושלמים... נראה שהם נולדו עם 'כפית של זהב' בפה... שהכל הולך להם... בלימוד, בחברה, בכסף, בילדים. יש גדולים יותר ויש קטנים יותר, נקיים יותר ונקיים פחות.
ויש יהלומים "מטופלים", כאלו שיש משהו מעיק שיושב להם במרכז הלב, שמונע מהם לזהור ומצריך מאיתנו התערבות ותיקון. שהדרך היחידה לטפל בהם היא בחום והמסה שמנקה אותם ומפנה את ליבם לזהור ולהאיר לעולם.
בפורום שהשתתפתי לאחרונה, הציג עצמו אחד המשתתפים בהצגה האישית שלו בפתיחה כ"אברך וחונך בישיבה ו'מפזר חום'...". נהניתי מכך שהוא מבין שחלק מהגדרת התפקיד שלו היא לא רק ללמד אלא גם לפזר חום על חניכיו, לטפל בהם בחמימות ולהמיס את החסמים המעכבים שלהם כדי לפתוח את ראשם וליבם לעבודת ה'.
כל אחד הוא בן יחיד
פרשת יתרו מלמדת אותנו להסתכל על כל אחד בפני עצמו, לספור יהלומים אחד אחד...
"שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה".
משה רבנו עושה לנו היכרות עם שני בניו ועם בחירת השמות המייצגת שהעניק להם; האחד על שם זרותו המקדימה והשני על ישועתו והצלתו האלוקית.
אך בשוני ממני, הוא לא מציג אותם כ"אחד" וכ"שני", אלא כ"אחד" ו"אחד".
"שם האחד גרשום... ושם האחד אליעזר..."
כל ילד הוא בן יחיד. יהלום.
יש יהלום שגדל במצרים, הוקדש לעבודה זרה וצמח דווקא מתוך התמודדות עם קשיים, "יהלום מטופל". ויש יהלום חלק וזוהר ש'הלך לנו איתו', מכיון שזכינו איתו לס"ד מיוחדת של עזרה אלוקית.
כך או כך, "הם משלנו".
גם היהלום הנוצץ וגם יהלום השוליים שמבעיר אוטבוסים כשמשעמם לו.
עלינו ללמוד לשבץ אותו במקום הכי מתאים לו כדי שהוא ימלא את ייעודו בעולם, ובוודאי שיש לו כזה.
ב"בבורסה" של החיים בעולם הזה אולי מסתבר ש'יהלומים מטופלים' נחשבים קצת פחות, הערך שלהם נמוך מיהלום שלא נגעו בו. אך שלא כמידת בשר ודם כך מידתו של הקב"ה שאצלו דווקא כלי שבור מחזיק ברכה.
דווקא אלו ש'מטופלים', שהתמודדו והצליחו לפלס את דרכם נוכח הקשיים והמורכבויות שהחיים זימנו להם, להתגבר עליהם ולצלוח את הנסיונות שנקרו בדרכם ע"י הקב"ה שבוחן ומצרף אותם בכך, הם אלו ששווים לאין ערוך.
כשפגשתי חבר מהעבר ושאלתי במה הוא עוסק במקצועו כיום, הוא ענה לי: "אני עובד בזבל!".
לפשר מבטי המשתאה הוא הסביר שהתכוון בשנינותו לכך שהוא עובד עם נוער נושר. אך אם נניח לרגע את ה"שנינות" בצד, אדם שזו היא תפיסת העולם שלו הוא מסכן ורחמיי עליו. גם כי הוא חי בתחושה כזו, שהוא "עובד זבל" והוא יכול יותר מעצמו, וגם כי הוא ללא ספק מעביר את התחושה הזו, בלי צורך במילים נוספות ל"זבל" שמולו. מה שלהערכתי משפיע בוודאי על היכולת לקבל ממנו וליצור חיבור רגשי אמיתי ומשפיע.
אם תשאלו אותי - עלינו להתייחס לכך בצורה הפוכה קיצונית: אנחנו עובדים ביהלומים! מלטשים ומשייפים את החומר החזק בעולם: אבנים גולמיות, לא מעוצבות דיים וחסרות צורה, עד למציאת נקודת הפנים המבריקה, היקרה והזוהרת הקיימת בהם.
הם היהלומים האמיתיים שכזוהר הרקיע מזהירים ועדיים לקשט את כסא כבודו של קודשא בריך הוא.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com