יום אחד החליט לו עלה קטן שהיה חלק מעץ עתיק וחסון, רחב ממדים ומושרש היטב באדמה, שדי לו!
הוא לא רוצה להיות יותר "אחד כמו כולם", נמאס לו להיות מחובר כך לעץ במשך כל שעות היום לאורך שנים כבר, והוא חפץ לראות ולגלות עולם, להכיר מקומות חדשים ושונים ובעיקר להשתחרר מכל מה שכובל אותו לעולמו הצר.
יום אחד מבוקשו התממש ורוח חזקה שהגיעה, בתוספת למאמץ נוסף וההשתדלות שלו הצליחו לנתק אותו מהעץ העבות ולהשתחרר.
איזו שמחה פרצה ממנו ברגעי השחרור הראשונים, חופשי ומאושר הוא הידס במעגלים סביב העץ, נישא ברוח הקלה, ומפגין מבטי בוז וחמלה על חבריו שנותרו מחוברים לעץ הזקן.
הרוח לקחה אותו לגבהים ולא היה מאושר ושיכור חושים ממנו. אך כעבור זמן מה הרוח נחלשה וכבר לא הצליחה להרים אותו אל על לפסגות, הוא החל צונח אט אט, מתנדנד ונסחף, עד שנחבט באחת בקרקע היבשה.
כעת הוא שכב שם למשך שעות, מיובש מהשמש, כמה וצמא למים, חבוט מהמסע שעבר עליו. הוא התבונן שוב בקנאה על חבריו שנשארו עדיין מחוברים לעץ. הם נותרו ירוקים ומלבלבים, מלאי חיות וחיוניות, והוא לעומתם איבד את זה, מצטמק ומצהיב לו בבדידותו.
'תחזיק חזק עלה קטן שלי'...
גם כשקשה ורוח סער וסופה באה, אל תתנתק מהשורשים שלך...
מה הבסיס שלך?
בפרשת השבוע בשלח אנו נתקלים פעמיים בכך שהעם התלונן ומבקש ממשה רבנו לשתות מים כי אין. יתכן ופעמיים אלו מייצגים שני סוגי צמא שונים, הבאים לידי ביטוי גם בפתרון שונה לבעיה
בפעם הראשונה העם הולך במדבר ומטבע הדברים אין מים במדבר, אך לנקודת השבירה הם מגיעים עם הגעתם למקור מים כאשר המים שכבר מתגלים שם נמצאים כלא ראויים ומרים.
העם מתלונן והפתרון שנמצא ע"י משה בהוראת הקב"ה הוא להמתיק את המים בטכניקה מסוימת שנועדה להעביר שיעור לעם כי המר ימתק בעצמו ומה שנועד להם כמסר זה לשמור ולקיים את חוקיו של הקב"ה שדואג להם לקיומם הפיזי גם כן, גם אם הם לא תמיד מובנים להם.
לעומת זאת בפעם השניה שהעם מתלונן על מים אין בכלל בנמצא מים להמתיק, המצב נהיה קשה יותר ואין דרך להמתיק וליפות את המציאות. העם מתלונן הפעם כביכול ממקום נואש יותר וחסר אונים, והפתרון שניתן ע"י הקב"ה הוא לדבר לסלע, בעוד משה מכה אותו בפועל.
נשאל את עצמנו:
מה אנחנו עושים כשאין דרך? כשלא רואים פתרון באופק? כאשר לא נראה שיש דרך לעשות שינוי מחשבתי או להפוך את המר למתוק, כי אין לנו על מה להישען כבסיס?
התורה מגלה לנו שאין כזה דבר שאין בסיס.
גם סלע יכול להיות בסיס להוציא מים, ולא בכח אלא ע"י דיבור רך, כאשר הקב"ה רוצה בכך.
לא צריך לתקוף, לא צריך להכות ולגשת למצב בכעס ובתקיפה או שתחושת אוזלת יד של חוסר אונים.
האמונה הפנימית היא כי ניתן להוציא מכל מצב שהוא את הצורך ושלא צריך לכך יותר מדיבור שהוא מבטא את רצון ה' שיוצא מגרונו של משה, מעניק לנו תקווה ומחזק אותנו להבין שבשורש של כל בעיה מונח גם הפתרון עצמו.
בתוך כל "סלע" של מצוקה וקושי נמצא הדרך לייצר זרימה של מים חיים ומרווים, רק צריך למצוא את הדרך הנכונה להתחבר ולגשת לכך.
פעמיים גם מבקשים העם בפרשה אוכל.
בפעם הראשונה הם מתלוננים על חסרון הלחם וזוכים במן שיורד אליהם בכל בוקר, ובפעם השניה מתלוננים על חסרון הבשר וזוכים בשליו שיורד להם בין הערביים.
רש"י כותב שבעוד הדרישה הראשונה היא לגיטימית, הדרישה השניה לבשר היא מוגזמת ומהווה כבר 'מותרות' שהם יכלו להסתדר בלעדיה ולכן גם ניתן להם השליו בזמן לא נח.
רש"י מתייחס גם לכך שלאחר בקשת המים מסיימת התורה בפסוק שעוסק ברפואת ה' שמבטיח כי "כל המחלה של מצרים לא אשים עליך" ומסביר את השייכות והקשר לעניין הקודם בכך שזה לא מהווה פתרון אלא כדרך מניעה מראש והוא מביא משל כרופא שנותן דיאטה בריאותית.
"החש בראשו יעסוק בתורה" הוא לא תרופת אקמול לכאב ראש לפי זה, אלא דרך להימנע לפני כן מהכאב, להתרכז בדברים החשובים יותר בחיים ולמצוא בהם את נקודת החיבור והאיזון הפנימית שלנו.
רק לא להרים ידיים(?)
הגמרא (ברכות נד:) מביאה לגבי "מקומות ואובייקטים שכאשר נתקל בהם אדם הוא צריך לתת הודאה להקב"ה על המפגש איתם ומונה כאחד מהם את האבן עליה ישב משהו כמתואר בפרשתנו בעת שהעם כולו נלחם בעמלק. "ואבן שישב עליה משה, דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה".
בשונה מהביטוי השגור בפינו "להרים ידיים", שמשמעו כניעה ונמצא גם בהנגדה ל"הורדת ידיים" שמבטאת כוח ועליונות, משמעות הדבר בתורה איננה להיכנע אלא להיפך.
אצל משה רבנו כל עוד שהוא הרים ידיים התקיימה המלחמה, ואילו המצב של החידלון התבטא בהורדת הידיים שלו והרפייתן. המשמעות של 'להרים ידיים' אפוא מסמלת דווקא את המאמץ, בעוד להוריד יד מסמל את האקט של להרפות ולהתייאש, אוזלת יד.
השאלת השאלה, אם ידיו של משה רבנו כאבו לו, מה הועיל הפתרון של האבן לשים תחת רגליו כדי לשבת עליה? כיצד האבן לישיבה פותרת את כאבי היד?
אך אולי יש לומר על דרך הדרש שניתן ללמוד מכאן כי פתרון צריך להיות מהשורש, מהבסיס.
מההבנה מה באמת נותן לנו כוחות ומהיכן ניתן לשאוב אותם.
כאשר יש לאדם בסיס איתן שמטעין אותו ומקטין את המאמץ הכללי שלו הוא יכול לאפשר לעצמו לגייס את כל המשאבים שלו כדי להתרכז בחזית אחת בלבד- של הידיים ולמצוא לזה כבר בעצמו פיתרון.
רק לא להוריד ידיים!
בסוד הוי והאיקס.
הרב אלימלך בידרמן שליט"א טען כי נוכל לראות בצורה מוחשית מה מסמלת עבורנו ההצלחה ומה נחשב ככישלון, אם נסתכל על מופעי הסמלים הויזואליים של ה'וי' וה'איקס'. שכידוע ה'וי' מסמל לנו הצלחה חיובית וה'איקס' מסמל כישלון.
כיצד אנו משרטטים אותם?
האיקס הוא שני פסים מלמעלה למטה, שנתקעים שם. הם מסמלים נסיון לפעול וירידה דרסטית, מלמעלה ולמטה וגם תקיעות שם, תקיעות כזו שבפעם השניה גם לוקחת אותנו קצת לאחור.
לעומת זאת נסתכל על ציור ה'וי'...
קו שמתחיל לזלוג למטה, הוא בנפילה. אך גם הנפילה שלו היא 'קדימה', מכיוון שהיא עצמה מובילה אחריה לעלייה, גדולה יותר ממה שהיה אפילו מלכתחילה.
מסתבר שהנפילה עצמה קידמה אותנו, עזרה לנו לאסוף כוחות ולהתרומם מעלה. זוהי הצלחה.
כאשר את המקום הנמוך של הנפילה הנורמלית לחלוטין אנו מתעלים לעלייה ולהתקדמות, לחיבור למשאבים הפנימיים ולתעצומות הנפש שלנו, לנקודות החוזק ולשורשי האמונה ששומרים ומגנים עלינו, אז גם הנפילה הופכת להיות חלק מההצלחה עצמה.
היא ההצלחה.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com