ללמוד תחילה איך לא לחנך...
אחת ההכשרות ה'יותר מוזרות' שזכיתי להשתתף בהן היתה במסגרת קורס לחינוך בלתי פורמאלי והנחיית מורי מורים, מטעם מנהל חברה ונוער במשרד החינוך.
נקודת המוצא של הקורס הזה היתה כאשר התכנסנו למפגש הראשון ואז נכנס לחדר המרצה, אילן, יהודי עם ניצוץ בעיניים. ניצוץ כזה שמאפיין בעיניי אנשים שאוהבים וסקרנים לאנשים אחרים, שחדורים בתחושת שליחות ואינם נרתעים מאתגרים.
הוא בלט לאחדים ובעיקר לעצמו בהתחלה בשונות החזותית שלו, כיהודי שאינו שות"מ, על רקע הנוף האנושי הצבוע בגווני ה'שחור-לבן' שסביבו.
אילן נכנס לכיתה ובפנים חמורות סבר, באמצעות הוראות קצרות וחדות הוא הורה שכבר מאוחר מספיק כדי להתחיל לקיים את המפגש הראשון ולצורך כך הוא ביקש מאיתנו לעזור לו לארגן את הכסאות שורות-שורות במרכז הכיתה, לפי מספר המשתתפים שנכחו בזמן.
את ה'מוסר' על המאחרים הלא-רציניים הוא נתן במפתיע דווקא לאלו שכן הגיעו בזמן לכיתה, ואילו לאלו שאיחרו הוא העיר בביקורתיות חביבה ש'בדיוק הזמן שהם החמיצו היה הזמן הקריטי והמשמעותי ביותר בקורס וחבל'.
לאחר סיוע קל מצד המשתתפים המגויסים התיישבו כולם בסדר הישיבה המבוקש על ידי המרצה, כשזה האחרון מתיישב בטבעיות מאחורי השולחן ומציג את הלוח הסמוך אליו, עליו הוא רשם לפני כן בדריכות וללא ציוץ קול: "שם, מקום מגורים, עבודה".
"אנא הציגו את עצמכם באופן הזה בדיוק, כמו שכתוב על הלוח" הוא פנה אלינו ברשמיות מנוכרת...
תחושת גרד קל הזדנבה לנוכחים שגם התחילו לזוע במקומם באי נוחות.
חזקי,אחד המשתתפים היותר אמיצים וכריזמטיים, שישב ב'שורה האחרונה' פתח ב'הצגה עצמית' שלו.
שתי שורות היושבים שבאמצע די הפריעו לקשר העין שבינו לבין המרצה והוא ניסה לשווא לזוז בהתאמה למרחב הראיה המאפשר. אחריו ואחר עוד כשני נסיונות כושלים לייצר התחלה ראויה לקורס, הסיר המנחה את ה'מסכה' הדמיונית שעטה על פניו לצורך ה'הצגה' ופנה אלינו בידידות לתווך ולעבד את מה שחווינו בפתיחה:
"כדי ללמד מה ה'חינוך הלא פורמאלי', שגם שמו ומהותו מאופיינים על ידי השלילה שבו, צריך ללמוד קודם מה הוא 'לא'!..."
צורת הישיבה למשל היא כבר גורם מאוד משפיע על השיח.
כשאני 'מורה מכובד' וקצת מנותק, שיושב מאחורי השולחן ובקושי משיג קשר עין עם כל התלמידים, אני יוצר היררכיה ברורה ושולטת, או מכתיב להם בעצם מה לענות ובאיזה צורה- אני עשוי לאבד אותם בגישה הזו מאוד מהר.
ב'חינוך הבלתי פורמאלי' אחד מהכללים הבסיסיים הוא ה'סטינג' - צורת הישיבה. יושבים במעגל שלם, שבו גם המנחה הוא חלק מהמעגל, מכמה סיבות:
גם כדי לייצר תחושת שוויון, שבה גם המנחה עצמו הוא 'חלק מהקבוצה' לתועלת העניין, גם כדי שכל אחד יוכל טכנית לראות את השני וגם כדי לייצר תחושה פנימית שאנו חשופים זה לזה וישירים, בלי מגננות וחסמים שחוצצים בינינו תדיר.
ניתן לדבר בסטינג כזה ב'סבב מעגלי' או בשיטת ה'פופקורן'- ללא סדר, מי שקופץ קופץ ראשון והשאר מגלים מיומנות הקשבה פעילה, כאשר מה שמאפיין את הגישה הזו, ובכלל את כללי החינוך הבלתי פורמאלי, היא ה'וולונטריות', היכולת לבחור ולהתנדב לפעילות ולשיח, כאשר אתה מרגיש בטוח ושווה בשווה בין אם השתתפת ובין אם בחרת לשתוק, להפנים ולעבד בקצב שלך.
הקורס שהתחיל כאמור 'מוזר', המשיך להצדיק את שמו וייעודו גם בהמשך המפגשים, כאשר אנשים בוגרים, אנשי חינוך ומקצוע ומנהלים דגולים נצפו משחקים על הדשא מסירות בכדור, זורקים בלונים מלאים במים בגדלים שונים זה על זה ומתפוצצים תוך כדי מצחוק, קושרים חבלים, מותחים אותם, מדברים אליהם ונשענים עליהם, או אופים פיתות עם שוקולד בשטח עם מדורה מאולתרת וכלי מתכת.
בקורס הזה לימדו היטב איך ליצור למידה אישית מותאמת ולהעביר חוויה וככזה הוא הצליח קודם כל להעביר את מתודות הלמידה בצורה מאוד חווייתית ומגבשת למנחים העתידיים.
ללמוד מתוך חוויה
התהליך החינוכי הבלתי פורמאלי מורכב משלושה שלבים: מעשה (חוויה) שמוביל לעיבוד שמוביל לתובנה.
העיקר שבו זו כמובן ה'תובנה' שבסוף, אך לא ניתן להגיע אליה ללא ה'עיבוד' ולעיבוד לא ניתן להגיע ללא ה'חוויה' עצמה, שהיא הטריגר.
בהקשר הזה נזכרנו במחלוקת המפורסמת בגמרא האם התלמוד מביא לידי מעשה או המעשה מביא לידי תלמוד.
ההבנה שיש צורך בחוויה בשביל הנפש מעוגנת גם מהר"ל שכותב כי "כל תורה שאין עמה מלאכה בטלה". לא רק בגלל חסרון הפרנסה כמו שאולי היינו חושבים בתפיסה השמרנית יותר, אלא בגלל שיש צורך של הנפש בעשייה.
נכון, מכוון אותנו המהר"ל, ישנם בהחלט "בני עלייה" שיכולים להקריב את הצורך הקיים והעז הזה ולהתמודד עם חיי דחק, מספיק משמעותי להם חוויית העשייה בלימוד תורה. אשריהם ואשרי חלקם!... אך חלק לא מבוטל מהאנשים, אולי אפילו רוב העולם, זקוקים בבסיסם לתחושה נפשית של חוויה חיצונית נוספת ומספקת אותה הם מוצאים בדמות עשייה נוספת, של חסד או של פרנסה וכיו"ב.
להלכה מובא ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'.
ועדיין 'פענוח' ההלכה הזו נשאר תלוי במחלוקת פילוסופית בראשונים:
ברש"י מפרש שהמסקנה היא שהמסקנה היא שהמעשה גדול כי זה הסוף והתכלית שמגיעה אחרי הלימוד ורק לכן הלימוד הוא עיקר כי הוא זה מביא לידי מעשה שזה העיקר הגדול באמת, אך לפי הרמב"ם התשובה היא שהתלמוד גדול יותר דווקא, כי רק הוא זה שהצליח בכוחו להביא לכדי המעשה והתובנה שבסוף.
מהו 'עיבוד' שמוביל ל'מעשה'?
'עיבוד' משמעו שחזור של החוויה בסדר היסטורי-כרונולוגי ולאחר מכן שאילת שאלה מנחה.
היחס שלנו לשאלה המונחת לפתחנו תיצור מגוון תגובות, ולאחר כל תגובה כזו יכול להתרחש 'עיבוד'.
אם ענית תשובה לשאלה לאחר מכן נעשה לו עיבוד, גם חוסר תשובה משמעו עיבוד- למה לא ענית.
אם אתה שומע ומסכים לתשובה אחרת- יהיה עיבוד, אם אתה שומע ולא מסכים- עיבוד, אם אתה לא מסוגל לשמוע בכלל- עיבוד, ואם אתה שומע ומופרה ברעיון אחר- עיבוד.
גם 'התנגדות' היא טובה ולגיטימית בתהליך, כי היא מחדדת את הדברים.
ההתנגדות אצל ילדים במיוחד היא מאוד טבעית וצפויה, ומכיון שזה לא מפתיע, מומלץ גם לתכנן ולהחליט מראש מה עושים וכיצד מגיבים. פעמים רבות זה מצריך פשוט המתנה בסבלנות ואי התערבות. להזכיר לעצמנו בראש שאנו לא באמת מעוניין ב'משחק' כמו ב'עיבוד' שיגיע לאחריו, ואת העיבוד כשלעצמו אפשר להתחיל מכך שהיתה התנגדות במקרה כזה.
הוראה או חינוך?
"מי כאן מחנך?" שאל אותנו אותו המרצה בחלל כיתת החינוך באחד המפגשים הנוספים.
רובם ככולם הרימו את אצבעם.
כמה מהם מנהלים במסגרות, מי מהם מגדירים עצמם בפועל במסגרת תפקידם כאנשי חינוך ומקצוע וגם כאלו שלא, חשים שהם עושים את עבודתם החינוכית היטב בבית שלהם, עם ילדיהם.
"צר לי לבשר לכם", שטח המרצה בנחרצות את שיטתו, "אך רובכם עובדים בינתיים ב'הוראה', לא ב'חינוך'...
'חינוך' זה לטווח ארוך, אנחנו יודעים שההמשך להקדמה המוכרת יותר "חנוך לנער על פי דרכו"- הוא ההמשך שפחות תופס כותרות: "גם כי יזקין לא יסור ממנו"...
אולי רק בעוד עשר שנים נוכל לפגוש את הנער שאנו מלמדים כעת, לא תחת איומי 'הורדה בציון' וחששות ממה נגיד עליהם באסיפת ההורים, ואז נוכל לשאול אותו כמה שאלות ובאמצעותם לעבד ולהבין האם חינכנו באמת או לא..."
לעבד את הדברים
ספר דברים, החומש החמישי והאחרון פוגש אותנו עם ה'עיבוד' של משה רבנו, שמסכם בעצמו את החוויה שלו ושלם עם ישראל לאורך ההיסטוריה ברצף כרונולוגי.
חומש זה זכה לכינוי 'משנה תורה' מאחר והוא חוזר ושונה את רצף הדברים, וגם לכינוי 'ספר הישר', אולי גם כדי לסמל עבורנו כי העיבוד שלאחר זמן בכוחו ליישר קו בדברים שחווינו ולהפוך אותם לאחר מעשה ל'ישר והטוב', גם את השליליים-יותר שבהם, לאחר שהפקנו מהם תועלת חיובית במהלך העיבוד.
על אחד מראשי הישיבות שמאופיין ביכולות של עמקנות וחקירה סיפרו פעם במליצה כי הסיבה שהוא מאריך כל כך בתפילת ה'שמונה עשרה' שלו ביחידות היא שכאשר הוא מגיע לסוף התפילה, ל'עושה שלום', הוא שואל את עצמו: 'אז מה היה לנו כאן?...' ומתחיל שוב לסכם מההתחלה...
כמו 'מנחה הקבוצה הגדולה והמשמעותית ביותר'- עם ישראל, מוביל משה רבנו בתבונה את העם דרך תחנות וזמנים, דיאלוגים ותיאורי מצב.
הוא לא חוסך מהם גם את האמת ושוטח עובדות ביקורתיות וקשות יותר לצד אמירות של נחמה ועידוד להמשך הדרך. הוא מסכם ומעבד ארבעים שנה פעילות ואינטנסיביות. מסכם גם את תפקידו כרועה ומנהיג שהוביל את התהליך.
הוא מנחה בדבריו את העם שלב אחרי שלב ויוצר שימת לב ו'פוקוס' עד לתובנה שחותמת את פרשתנו בפסוק האחרון: "כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם".
בפרספקטיבה רחבה, של עיבוד ההיסטוריה, של מבט-על על השנאה היוקדת בעולם לעם הזה בכל הדורות, על התחנות הרבות בהן יכולנו להתרסק, להפוך לאבק ולעוד אומה שרשומה אך ורק בדפי ההיסטוריה...
אחרי חוויות כאלו יש צורך לחדד את הדברים, לעשות עליהם 'עיבוד' אמיתי כדי להגיע לתובנה אישית ממקום פנימי:
יש אלוקים! הוא זה שמשגיח עלינו בצורה כללית ובהשגחה פרטית, ומאפשר לנו ללמוד את זה בדרך שלנו, בחינוך (גם) דרך החוויה ה'בלתי פורמאלית'.
אלה הדברים.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com