בוקר אותו יום שלישי תפס אותי, כמו רבבות יהודים בארץ ובעולם, מבכה ומזיל דמעות על סילוקו של הגאון הגדול הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל.
נוכח פסטיבל 'תיקי חבצלת' שעפו דקה לפני לכתו לעולם שכולו טוב, מצעד העלאת תמונות וסיפורי 'הרב שטיינמן שלי' לצד פרסומי מודעות אבל יח"צניות הסובלות ממנת יתר של הלם וזעזוע, שאלתי את עצמי מדוע בעצם אני כשלעצמי, מזיל דמעות של כאב בצער אמיתי, לבדי בתוך ארבע קירות ביתי שלי, על יהודי בן 104, עימו לצערי אפילו לא זכיתי להחליף מילה?
ומדוע הגבר המגודל שהלך מולי ברחובה של עיר, שליווה את ילדתו לגן מירר בבכי בלתי נשלט ופני כולם ככלל היו כבושים בצער באדמה או במכשיר ה'חכם'?
זכרונות של סיפורים רבים ומשמעותיים על דמותו הנשגבה עלו בדמיוני.
תורתו וספריו, אצילותו והנהגותיו, סיפורי הצניעות והפשטות המשוועת שניכרה מקירות ביתו עד כדי שלפי השמועה הוא התבטא פעם כאשר היה צריך להחליף את דלת העץ שבכניסה לביתו שהוא מעדיף להימנע מכך. והסיבה? כדי שלא יצטרך להתאים לכך בהמשך מרצפות, סיוד, מטבח חדש וכו'... כי איך אפשר דלת חדשה והרצפה תיראה כך? ואיך אפשר רצפה חדשה ומטבח ישן? וכן הלאה. אז הוא מעדיף להדוף את ההתפתחות הזו כבר בכניסה לביתו.
הפשטות שהזמינה כל אחד באשר הוא להציץ מבעד לחרכי התריס בביתו הפתוח לרווחה ולחזות במו עיניהם באור התורה הקורן מתוככי הבית לאורך שעות היום והלילה.
נזכרתי גם בשבת אחת בבחרותי, שבה בספונטניות הגעתי לביתו לשיעור הקבוע בשעות אחה"צ, כאשר רק בחדר החשוך הבנתי שהשיעור הוא בכלל באידיש ונותר לי רק לבהות זמן ארוך בפניו הקורנות של הרב, שם גיליתי דווקא במפתיע את 'חוש ההומור' של גדול הדור שצחוקו התגלגל והדהד בחדר במשך דקות ארוכות מ'בדיחה' שהוא עצמו סיפר במהלך השיעור בהתאם לנלמד, פן נוסף שבזמנו לא חשבתי שיתכן שיתקיים באדם גדול ורציני בסדר גודל שכזה, אך הקרובים אליו הכירו היטב את שהתחבא ובצבץ לעיתים מאחורי החיוך השליו.
להיות מרכבה לשכינה
ובחזרה לשאלה שהדהדה לה בראש בבוקרו של אותו יום שלישי ותובנה אחת חלחלה לי כתשובה.
מיליארדי אנשים מאז ומעולם חיפשו תמיד את הסוד כיצד להשיג שליטה וכח, את היכולת להשפיע על אנשים אחרים מעמדתם.
משאבים עצומים של כח, זמן וכסף וספרים רבים נכתבו בנושא, אך מנגד- ב'יקום מקביל', ישב לו אדם, יהודי פשוט, שאין לו שום עניין להשפיע ולהשיג שליטה וכבוד. במקום לקבל את המלצת הסופרים 'כיצד לרכוש ידידים והשפעה' הוא הולך ומתכנס בעצמו, בייעודו האישי והאיכותי.
הוא מילא את כל זמנו ומרצו במטרה להיות "מרכבה לשכינה", כפי שהעיד על עצמו בבחרותו בשוויץ כפי שסיפר יהודי שבמהלך מלחמת העולם השנייה נכנס לבית הכנסת מואר באמצע הלילה וכשראה בחור רכון על הסטנדר ולומד שאל אותו "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"
הבחור הצעיר ענה: "אני רוצה להיות מרכבה לשכינה".
שנים לאחר מכן, בזקנותו, הגיע לארץ אותו יהודי משוויץ וביקש רק לחזות בפלא הנדיר שהיה מכונה כבר 'הרב שטיינמן'. "אני רוצה לראות איך נראית מרכבה לשכינה".
מתוך תכלית ברורה להתחבר להקב"ה באמצעות התורה אותה הנחיל לבניו במטרה זו בדיוק, את 'עצמו' הוא הדחיק לשולי הסיפור, כמו במיעוט אכילתו ובכל חיי העוה"ז בהם המוטו תמיד היה 'המינימום'. וה'מינימום' הזה הפך להיות דווקא 'מקסימום' לפי כל קנה מידה אפשרי.
רבבות של אנשים שהולכים אחרי מיטתו, שמרגישים דפיקות לב של צער ואבל אמיתי, שמסורים להנהגתו, לתורתו ולשיטתו ללא כל כפייה ומרות ולמרות שלא בהכרח החליפו עימו מילה- זוהי השפעה אמיתית. איכות שהפכה להיות כמות.
הערך העליון- מסירות נפש בחינוך
ידוע ש'חינוך' ו'טיפול' הם ענפים העוסקים ב'שינוי הזולת', בד"כ באמצעות שיחה.
אך לעיתים די ב'דוגמא אישית' מהותית שיכולה לעשות את העבודה וליצור שינוי גם ללא שיחה.
לגרום לאנשים להרגיש כי אכן הרב שטיינמן הוא "סיפור אישי שלו" שנוגע אליהם.
כל אברך וכל בחור הלך בדרכו להלוויה אחוז בשרעפים ומחשבות על הקשר והשייכות שבו לגדול הדור והמשמעות של פטירתו כלפי עצמו.
המשמעות של הבכי והצער היא תוצאה ל'דוגמא אישית' בסדר גודל כזה, שככל שנספר ונכתוב יהיה מעט מידי, בכך היא יצרה שינוי אצל כל אדם שראה ושמע.
נוכל ללמוד מכך שיעור לחיים כי סוד ההשפעה היא לאו דווקא בלנסות את מזלך להיות פופולארי יותר, ליצור קשרים ויחסי שליטה על אחרים, אלא דווקא בהתכנסות ראשונה מתוך מיקוד והבנה בייעוד האישי שלך, בתפקידך בעולם, ובריכוז הכח בהשגת המטרה שלשמה נוצרת.
ההשפעה וההקרנה על הזולת תגיע כבר מאליה.
מתוך דבריו של מרן הרב שטיינמן זצ"ל בעצמו, שכונה "ראש הישיבה" על שם מסירות נפשו לחינוך נוכל לדעת מה הוא הערך העליון בעיניו:
כאשר הקב"ה מברך את אברהם אבינו הוא משתמש במילים "היו יהיה לגוי גדול... כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו".
התורה אינה אומרת שום דבר אחר על זכויותיו הרבות של אברהם. לא על אברהם שהלך וצעק שיש הקב"ה בעולם ואין אלילים עד שנמרוד המלך זרק אותו בגלל זה לכבשן האש, לא על אברהם שגייר גברים ושרה שגיירה נשים, לא כתוב דבר מזה כסיבה לברכה
מה הסיבה לכך?, שאל הרב שטיינמן זצ"ל
והשיב: מפני שעל חינוך בניו הוא מסר נפשו.
אמנם גם מסירות נפש שלא לעבוד ע"ז היא 'מסירות נפש' אך היא לא מסירות נפש לדורות.
מה נשאר ממנה אח"כ? מה נשאר מכל "הנפש אשר עשו בחרן"- אותם הגרים והגיורות שגיירו אברהם ושרה? מתו כולם או חזרו לסורם ואין מי שמתייחס לכל אותם הגרים הללו, ולמה?
מפני שהם לא ידעו את הסוד הגדול של השקעה ומסירות נפש בחינוך.
הם הסתפקו בכך שהם בעצמם התחנכו היו טובים, אבל הם לא חינכו להמשך את הדורות הבאים, ובאמת לא נשאר שום זכר מהם, כי הם לא היו בכלל "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", שזה העיקר.
בכי של יהודי באמצע היום, בכי של ילד קטן על סילוקו של גדול הדור מבטאים יותר מכל את העובדה שהרב שטיינמן זצ"ל במאה וארבע שנותיו הצליח להנחיל חינוך לדורות, של חיבור להקב"ה ולתורה, של הטמעת ערכי הקודש לדור שלם, להשפיע על אנשים קרובים ורחוקים בצורה הכי משמעותית שניתן ולא רק באמצעות שיחה.
איכות למהדרין
המוטיב של "איכות שהופכת להיות כמות" מלווה אותנו גם החג החנוכה ובפרשיות השבוע הסמוכות לחג.
ההתגברות של המעט האיכותי על הרוב החזק חוזר שוב בחלום הפרות של פרעה, חלום השיבולים של יוסף ואף בהקשר לימי החנוכה "גיבורים ביד חלשים, טהורים ביד טמאים" וכו'
זהו סיפור המלחמה והניצחון של קומץ איכותני מאמין שהפך להיות הרוב המנצח והשולט.
זהו סיפורו של כד השמן הקטן והטהור שהכיל איכות והפך להיות בנס גם כמות שמספיקה לשמונה ימים.
זהו סיפורו של בחור צעיר שהשקיע ברצון להיות 'מרכבה לשכינה' בצורה האיכותית ביותר והפך להיות רבן של בני ישראל גם בכמות וגם באיכות.
אולי זהו גם הסיפור שלנו. אם רק נשקיע בכל הכח בדיוק בנקודה הנכונה והאיכותית לנו.
חנוכה הוא חג של הידור.
"מהדרין" הכוונה 'מחזרים', מתאמצים, 'מחפשים בחזרה', שוב ושוב.
גם בארמית המילה "הדר" משמעותה "חזר".
עלינו לחזור בהתאם אחורה בזמן ולהבין לפשר המנהג להדר מעל ומעבר ('מהדרין מן המהדרין') דווקא בחג זה, החל מהדלקה בשמן וכלה בהוספת נר בכל יום, אע"פ שמצווה זו היא 'בסך הכל' מדרבנן.
בהתבוננות עמוקה יותר ניתן לומר שהסיבה היא מפני שחנוכה הוא חג שמתבסס כולו על ההידור שהיה בזמן המקדש.
לצורך כך יש להקדים ולשאול- מדוע בכלל היה שמן אצל הכוהן הגדול, הלוא זה לא היה מתפקידו בכלל להדליק את המנורה בבית המקדש? (הדלקת המנורה נעשתה לפי גורל בין הכוהנים ב"בית אב" של אותו יום. בכל שבוע היה משמר של הכוהנים שחולק לשישה "בתי אב" – אחד לכל יום חול). ואם כן, אם לא לצרכי המנורה, מה עשה הכוהן הגדול בכד של שמן זית?
הכוהן הגדול השתמש בשמן זית למטרה אחרת לחלוטין.
על הכוהן הגדול חלה חובה להביא קרבן מנחה מיוחד בכל יום, והקרבן כלל שמן: "כל מנחה בלולה בשמן" (רמב"ם: הלכות מעשה הקרבנות יג ב-ד).
קרבן מנחה כולל "סולת בלולה בשמן", ולכן לכוהן הגדול היה שמן זית עבור הקרבן הזה. כמות השמן הדרושה לקרבן מנחה תלויה בסוג המנחה. לרוב סוגי קרבנות המנחה צריך לוג שמן אחד, אבל לקרבן מנחה של הכוהן הגדול דרושים שלושה לוגים (רמב"ם).
לכן פך השמן של הכוהן הגדול הכיל שלושה לוגים, כנדרש לקרבנו.
וכמה שמן דרוש עבור המנורה? כתוב במשנה (מנחות יג ג) שכל "נר" במנורה (הכוס שמכילה את השמן) הכיל חצי לוג שמן.
יוצא שלשבעת הנרות דרושים היו שלושה לוגים וחצי של שמן בכל לילה. והיות שבפך השמן החתום של הכוהן הגדול היה רק שלושה לוגים, מתברר בהתאם לנוסח הגמרא של רב אחאי גאון, שלא היה בו די שמן אפילו ללילה אחד בעצם.
איכות של נס
עתה נבחן מה הקשר בין פך השמן להידור מצווה.
השמן הדרוש עבור קרבן מנחה הוא שמן זית, ואילו השמן הדרוש עבור המנורה הוא שמן זית זך (מנחות ח, ד).
כל שמן זית שאינו זך פסול למנורה ואינו טוב מכל שמן אחר שאינו מופק מזיתים. שמן זית זך הוא השמן מהכבישה הראשונה של הזיתים, ונחשב לשמן האיכותי ביותר. כאשר כובשים את הזיתים פעם שנייה ושלישית, יוצא שמן באיכות פחות טובה, אבל די בשמן זה עבור קרבן מנחה.
מכאן יש לשאול מה התועלת בשמן זית שמצאו המכבים בפך של הכוהן הגדול, אם השמן הדרוש עבור קרבן מנחה היה שמן זית רגיל, שהוא חסר ערך עבור המנורה?
התשובה היא שאמנם אין 'חובה' להשתמש בשמן זית זך לקרבן מנחה, אבל יש בזה 'הידור מצווה'. וידוע שהכוהן הגדול היה נוהג להדר במצווה של קרבן מנחה ולהשתמש בשמן זית זך בלבד. לכן כאשר מצאו את פך השמן ובו החותמת של הכוהן הגדול ידעו והבינו המכבים שבתוך הפך יש שמן זית זך, ולכן הוא עשוי להתאים גם למנורה.
יוצא אפוא שנס חנוכה של פך השמן התאפשר אך ורק בזכות הידור מצווה של הכוהן הגדול.
ההידור בא לידי ביטוי גם בעצם העובדה שהכהנים יכלו להדליק את המנורה בשמן טמא משום ש"טומאה הותרה בציבור" ועכ"פ בחרו להדר ולחפש ועי"ז זכו למצוא את השמן ולזכות לנס פח השמן.
אילו הסתפק הכוהן הגדול בקיום מצוותו בלי הידור, הרי נס חנוכה לא יכול היה להתרחש.
לכן יש דגש מיוחד בהידור המצווה בהדלקת נר חנוכה, וכולנו מהדרים ואפילו נוהגים לשיטת "מהדרין מן המהדרין" לזכר הידור המצווה של הכוהן הגדול.
כל הסגוליות המיוחדת שבזכותה קיים 'נס חנוכה', הוא בזכות מעלת ההידור וההתאמצות "מעל לטבע" והצורך הבסיסי, לכן גם חנוכה לדידנו הוא חג של "מהדרין מן המהדרין". להידור שבו יש טעם מהותי ושורשי בעצם התהוות הנס, הדרך להפיכת ה'איכות' שבנו ל'כמות' תלויה ומונחת בהידור ומאמץ "מעל לטבע", מעל לנדרש.
מעטים הם אלו שמצליחים להתגבר ולהפוך להיות מודל של אותו 'חלום' השיבולים והפרות, של אותו נס של המיעוט כנגד הרוב הבועט, אך מי לנו כהרב שטיינמן למודל השראה ודוגמא אישית משפיעה.
'איכות שהופכת לכמות'.
"ולך עשית שם קדוש בעולמך".
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
להארות ויצירת קשר: Mekazkuma@gmail.com
הצגת כל התגובות