נערים של יום הכיפורים // הרב אבי אברהם

(צילום: יעקב כהן)

יוסי בן ה19 כבר זמן רב לא היה כשאר אחיו ואחיותיו, הוא לא למד בישיבה מזה שנים ונחשב רשמית ל"נער נושר" על פי הגדרות המבינים.

הקשר עם הוריו אמנם נמשך אך באיזה שהוא שלב שכר יוסי "דירת רווקים" כדי לגור עם חבריו.

זה רק היה שלב נוסף בדרדור שלו, אותו הוא בחר כבר להסתיר מהוריו ולחלל שבת בפרהסיה לא תחת עיניהם הדומעות, אך לאחר שיוסי הכיר רח"ל בחורה גויה שמצאה חן בעיניו והחליט למסד איתה את קשריו ולהינשא לה, שיתף יוסי את הוריו בהחלטתו בשיחת טלפון.

ההורים מעבר לקו היו מזועזעים בכל ליבם, אך האבא עזר אומץ ולאחר הרהור נוסף הוא ביקש מיוסי: "נשמח אם תגיע הביתה לשבת!..."

"אבא, בחייאת, אין סיכוי שתחזירו אותי בתשובה, אני כבר לא 'שם'..." אמר יוסי בגיחוך

"אני מבין יוסי", המשיך האבא, "אך המשמעות של המעשה שלך הוא התבוללות. פרידה. פרידה מדרך החינוך שלנו, פרידה משימור העם היהודי... בבקשה ממך- בוא לשבת אחרונה של "פרידה" אלינו..."

"טוב, אני מסכים" הודיע יוסי קצרות והגיע לשבת.

אותה שבת התנהלה בצורה מכבדת יחסית.

לבית הכנסת לא הלך יוסי אמנם, אך הוא התיישב ואכל סעודת ליל שבת עם כולם, לאחר שזו הסתיימה- יצא יוסי למרפסת ושם עישן סיגריה והוציא את המכשיר הסלולרי...

גם שבת בבוקר התנהלה באותה הצורה. לבית הכנסת לא הלך יוסי, הוא קם לסעודת שבת, אכל ונהנה עם כולם ומיד לאחר מכן יצא למרפסת להתבודד שוב עם הסיגריה והסלולרי.

לקראת סעודה שלישית פנה אליו פתאום האבא ואמר לו: "יוסי אתה יודע שאני הולך בשעה זו קבוע לשיעור השבועי של הגראי"ל שטיינמן, האם במקרה תרצה להצטרף אלי?..."

ויוסי ענה רק: "כן" והצטרף.

לאחר השיעור בבית הרב שטיינמן זצ"ל עברו האנשים כמנהגם לברך את הרב. גם יוסי ואביו הגיעו לרב כדי לאחל לו שבת שלום, ואז האבא הציג את יוסי בנו: "יוסי שלנו לצערנו כבר לא שומר שבת כארבע שנים והגיע אלינו עכשיו לשבת..." הוא ציין בפני הרב, כמו מסביר את הפער שבלבוש והצורה שנראית מול עיניו.

"אתה תברך אותי"

הרב לא התרגש מה'תגית' שהוצמדה ליוסי על ידי אביו.

הוא פנה אל יוסי ישירות: "יוסי, תגיד לי, היו לך אולי במהלך ארבע השנים הללו כמה רגעים שבהם הרהרת בתשובה?..."

יוסי חשב ולאחר מכן ענה: "כן, היו לי כמה פעמים כאלו, אולי שלוש או ארבע..."

"וכמה זמן הרהרת בתשובה בכל פעם?" המשיך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לחקור

"בערך עשר דקות, אולי רבע שעה..." השיב יוסי

הרב שטיינמן התרגש ממש. "אז תברך אותי אתה יוסי!" הוא ביקש ממנו.

"אתה בדרגה גדולה יותר ממני" כך אמר והוסיף להסביר ליוסי מיודענו: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים", משמעות הדבר שאתה בזכות ארבעים הדקות הללו שלך נמצא בדרגה גבוהה מאוד, שממצבך הצלחת להרהר בתשובה ולהתחרט. אתה צריך לברך אותי."

יוסי והאבא חזרו מאותו מעמד בהתרגשות רבה. למותר לציין כיצד השפיעה הפגישה הזו על יוסי שעד מהרה נפרד מהחברה הגויה והחל יותר ויותר 'להרהר בתשובה' עד להתייצבותו על דרך המלך בס"ד.

מתיקות הסוכרייה לחיים

אך הסיפור לא נגמר כאן, למעשה הוא רק מתחיל.

לאחר תקופה ארוכה בבית, ברגע של איכות, העז האבא לשאול את יוסי שאלה שניקרה בו זמן רב.

"יוסי תגיד לי, להתפלל בבית הכנסת לא באת, להיפרד מהסיגריה והפלאפון לא הסכמת, אז תסביר לי למה דווקא כששאלתי אותך אם תרצה להצטרף אלי לשיעור של הרב אמרת 'כן'?..."

יוסי פתח את צוהר ליבו ושיתף:

"אתה זוכר כשהייתי בכיתה ד' והגיע יום אחד "רב- בוחן" לבחון אותנו על הגמרא שלמדנו בכיתה? אז זה היה הרב שטיינמן.

כשהוא נכנס לכיתה הוא 'הרגיע' את כולנו שהוא הולך לשאול רק שאלות קלות, ובאמת כל שאלה שהוא שאל נענתה על ילד הילד הנשאל.

עד שהוא הגיע אלי.

הוא שאל אותי שאלה, ולא ידעתי עליה תשובה. פשוט לא היו לי מילים והמחשבות התערבבו לי בראש כולן. לא הייתי טוב בלימוד גמרא כמו שאתה זוכר...

הרב שטיינמן לא הרפה ממני, הוא אמר לי שישאל אותי שאלה קלה יותר, ואכן הוא שאל שאלה נוספת.

אך גם עליה לא ידעתי לענות. כלום.

ושוב, שאל הרב שטיינמן שאלה שלישית, קלה עוד יותר אפילו, אך ללא הועיל. גם עליה לא נמצאה תשובה במוחי ובפי, ושפתי המשיכו להיות חשוקים בכאב אילם.

לאחר שהסתיים השיעור, יצאו בזה אחר זה התלמידים מהכיתה והרב חילק לכל ילד סוכריה...

אני ניסיתי להתחמק בבושת פנים ולצאת מהצד בלי שיראה, שהרי מן הסתם 'לי לא מגיעה סוכריה' כי לא עניתי תשובה.

אך הרב שם לב אלי והוא קרא לי: "איך קוראים לך?"

"יוסי" השבתי לו, סוף סוף תשובה שידעתי בשליפה...

"יוסי'לה תקשיב, אתה יודע שאצלנו היהודים לא מקבלים פרס על התוצאה, אלא על העמל, על הדרך.

את כולם שאלתי שאלה אחת והם חשבו והתאמצו רק פעם אחת- לכן הם קיבלו סוכרייה אחת, אך אותך שאלתי שלוש שאלות. אתה חשבת והתאמצת שלוש פעמים- לך מגיע שלוש סוכריות!..."

אז אתה מבין אבא? הטעם של אותן סוכריות שהרב שטיינמן הביא לי עלו לי בפה פתאום כאשר שאלת אותי אם ארצה להצטרף אליך לשיעור שלו בשבת...

אם יש מישהו אחד בעולם שהיה יכול להשפיע עלי במתיקות ולהזכיר לי להסתכל על ה'דרך' שלי ולא רק על התוצאה, ועל ידי זה להוביל אותי לשנות את הדרך וגם את התוצאה- זה רק הרב שטיינמן.

***

כמה מסרים טמונים בסיפור העוצמתי הזה שמאפיין כל כך את האדם-מלאך הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

כמה 'יוסי'ם כאלו מסתובבים ברחוב, שלא זכו לטעמה של הסוכרייה מהרב שטיינמן, שהגיעה להם על המאמץ, שהרפו ידיים כשלא הצליחו להגשים את הציפיות של ההורים, של עצמם, של מה שחשבו שהקב"ה מצפה מהם והחליטו לבחור בדרך אחרת, בדרך חטאים.

ומה גדול טעמה המתוק של סוכריית התשובה, שמצליחה למקד אותנו בתהליך, בדרך, לגרום לנו להבין שדי בהרהור כנה של תשובה כדי להציב אותנו כבר במקום אחר, גבוה מאין כמוהו, שאין לו שיעור. שלא משנה מה התוצאה כמו מה המאמץ שאתה משקיע ורוצה בתשובה.

היא מלמדת אותנו לעצמנו מה גדול כוחה של התשובה, וגם מחייבת אותנו, לשים לב ליוסי'ם שסביבנו, לגישה המכבדת הממתיקה, להתמקדות והעצמה למאמץ של הילד שלנו ולא רק לתוצאה שקצר או לא קצר... הדרגה שלו בשמים לא נמדדת ומושפעת כנראה מהציונים בתעודה, גם לא ממעמדו החברתי והלימודי בישיבה, היא מושפעת מכמה הוא רוצה, כמה אכפת לו וכמה הוא מתאמץ ומנסה...

גם כשיש לנו "תשובה" בפה, וגם כשלא מוצאים ומצליחים להוציא את ה"תשובה".

הרצון, הכוונה, ההתאמצות והרהור של דקות אחדות לפעמים- עושה את כל ההבדל!

הרחוק הוא הקרוב האמיתי

שורשה המילולי של המילה "תשובה" נגזר מהאותיות ש' וב'.

ידוע שהאדם החוטא פוגע בכ"ב אותיות שהעולם נברא בהם, ולכן גם הוידוי שנועד לתקן מסודר על סדר כ"ב אותיות

שורש המילה 'שב' מלמדת אותנו שיהודי יכול ללכת ולהתרחק מהקב"ה הכי רחוק, עד כדי שהוא יגיע ל'ש', כמעט לסוף, אך לעולם הוא לא יגיע ממש לשער החמישים והאחרון של שערי טומאה, לעולם הוא לא יפגע ב'ת'.

דווקא משם, ממצב ה'ש' שלו הוא יכול לחזור ל'ב', לאותו המקום בדיוק שבו התחילה הסטייה שלו מה'א'.

גם אם זה היה מיד בתחילת הדרך, כמעט בנקודת המוצא הקיימת של כולם, הוא יכול לשוב לשם. זוהי בעצם כל מהות התשובה- "לשוב", לחזור. לא ליצור מציאות חדשה, אלא לשוב לבסיס, ליסוד, למציאות הישנה והקיימת בתוכנו מהעבר.

משמעות ה"תשובה" בדרך כמו גם בתוצאה היא אחת- "לשוב להקב"ה, זו התכלית.

הרב וולבה זצ"ל בספר "דעת שלמה" על ימי הרצון מביא את מאמר הבעש"ט שטען: "החושב שהוא קרוב להקב"ה הוא רחוק ממנו, והחושב שהוא רחוק- הוא הינו קרוב".

נוער נושר עדיף מנוער מנותק

יש שלושה מצבים, מבאר הרב וולבה: יש 'קרוב', יש 'רחוק', ויש 'אדיש ומנותק'.

המנותק הוא זה שאבד ממנו כבר כל חשבון על נפשו ואינו מרגיש כלל על מצבו. ואילו לעומתו אדם שרחוק מרוב חטאיו ויודע ומכיר בריחוקו עדיין הקב"ה קרוב אליו. דווקא מי שמאבד כבר חשבון פנימי ואמיתי, ומדמה שבפנימיותו הוא קרוב- הוא באמת המרוחק והמנותק.

במכבסת המילים של היום מחפשים מילים יפות ומעודנות יותר ל'נוער נושר', כמו למשל 'נוער מתמודד'. אחד מהביטויים המוכרים הוא: "נוער מנותק". אך למעשה הביטוי "נוער מנותק" קרוב יותר לגנאי ולא לחיוב.

מי שמנותק ואדיש למצבו גרוע יותר מנער "נושר" שחטא והתרחק. מי שמרגיש רחוק הוא עדיין קרוב מאוד, אך זה שמוצא את עצמו כמנותק לפי ההגדרה וחסר חשבון אמיתי הוא הרחוק ביותר.

בעצם העובדה שהאדם החליט ליצור שינוי, הסתובב ועשה 'פניית פרסה' לדרך הנכונה, אותו הסיבוב מוגדר כבר כחזרה וכתחילת הדרך החדשה שכבר מקרבת אותו לנקודת היעד, בשונה מאותו אדם שממשיך לנסוע בכיוון הנגדי בכלל וממשיך להתרחק...

תשובה היא רצף, שמתחיל כבר בהרהור קל, ב'יש קונה עולמו בשעה אחת', ב"אם ישוב- מיד תקבלו" ונגמר ב"עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא", ב"השיבנו בתשובה שלמה לפניך", אך על כולנו מוטל לכל הפחות- להתחיל.

להתאמץ ולנסות לפחות לחשוב על תשובה, אם לא להוציא אותה בפה...

"ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה, אין הדבר כך, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם". (רמב"ם הל' תשובה, פ"ז ה"ד)

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים היומית בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com