"אני לא מתחבר לכל העניין הזה של תפילה בקברים", הוא שח לי בכנות בשיחה אישית, שמי יודע איך בכלל הגיעה לנושא הזה...
"אולי זה ה'ליטאי' שבי, אבל אני לא מצליח להתחבר לתפילה על אבן, בטח לא להבין איך אנשים נוסעים לצפון או אפילו למדינות זרות ורחוקות כדי 'להשתטח על קברי אבות'... תעשיה שלמה עשו מזה כבר..."
אז פתחנו וחיפשנו ביחד מקורות לעניין. למדנו את המדרש על יעקב שקבר את רחל בדרך, כדי שבניה יתפללו על קברה, וגם הבאנו את כלב בן יפונה, המופיע בפרשת השבוע כמי שהלך להתפלל אצל קברי האבות בחברון, כדוגמא ומקור לכך שישנה סגולה מיוחדת להתפלל אצל האבות הקדושים ולהיוושע.
פולמוס ארוך מצאנו שעוסק בנושא. הסתכלות ותפיסה שונה בהלכה לצורת היחס והגישה שלנו לתפילה אצל הצדיקים. מסתבר בוודאי שאין הכוונה להתפלל לצדיק עצמו, אך האם הרעיון הוא שיהיו מליצי יושר עלינו, האם המטרה היא שבזכות צדיקותם נוושע ומה העניין שיש דווקא בהשפעת המקום עצמו שבו נטמן הצדיק?...
להתפלל אצל האבות
לאחר שלמדנו היטב את הסוגיה שיתפתי אותו:
"היום בבוקר שמתי לב לתפילה מעניינת שאנו מתפללים.
זה מתחיל ב"רבון כל העולמים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך...מה אנחנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו, מה נאמר לפניך..."
נקודת המוצא שלנו היא- 'אפס'. עם קצת מודעות לכך שכל ההצלחות שלנו הם מתנה מאת ה' ולולא רחמיו אין אנחנו ולא כלום. אבל אז זה ממשיך... יש 'אבל'.
"אבל אנחנו עמך בני בריתך, בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה, זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, עדת יעקב בנך בכורך..."
יש לנו חוליה משמעותית בשרשרת שמעצימה אותנו, והיא הופכת את הקערה על פיה... עד כדי ש...
"לפיכך, אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש ולתת לך שבח והודיה לשמך, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו..."
את הפער והמתח שבין 'אנחנו כלום' ל'יש לנו כל כך הרבה על מה להודות'- תופרים לנו האבות הקדושים במלאכת חושב. הייחוס שלנו אליהם, הלימוד מדרכם, החיבור והשייכות שלנו באמצעותם, הופך אותנו לשווים, למודים.
פתאום הבנתי גם אני כמה זה חשוב 'להתפלל אצל האבות'.
הדרך אל היעד
כולנו בעצם מתפללים אצל האבות ברמה כזו או אחרת. גם בלי ללכת ל'קברים' פיזית, למי שפחות מתחבר, אנחנו יכולים לחוות "מסע שורשים" כזה בשבילי האבות מידי יום.
רוצה לשמוע על ה'מסלול'?...
אז היעד העיקרי שלנו הוא תפילת 'שמונה עשרה', אך כדי להגיע ליעד הזה אנו עוברים מידי בוקר דרך תחנות שונות ומרתקות שמלמדות אותנו על ההיסטוריה ועל החוזקות והשורשים שלנו. ובסופו של דבר זהו גם מסע של גילוי עצמי.
המסע של התפילה שלנו נראה כך: יוצאים לדרך עם אמירת 'קרבנות', שהם כנגד עולם של עשייה, כי אין הקרבה אלא מעשה.
לאחר מכן אנו פוסעים לאיטנו כזומרים ונהנים מהנוף של 'פסוקי דזמרה', זהו זמן של אוורור רגשי וחיבור לעולם הרגש, למילים שכתב דוד המלך ברוח קודשו ומתארים היטב אותנו ואת התמודדויותינו עד היום הזה בצורה רלוונטית.
יעד הביניים שלנו, 'מצפה' קריאת שמע, מייצג שינוי בתפיסה. זמן שבו האדם כבר מתחיל להיכנס לאיזה תהליך ולהתחבר ואז הוא מקבל על עצמו לחשוב במושגים רוחניים.
גם כשהמציאות הגשמית שנמצאת מולו 'חשוכה', מצליחים לראות.
ב'מצפה' הזה נלמד להתחבר לפנימיות, לאמונה הפנימית שלנו בכך שיש משהו מהותי, מעבר למציאות הגשמית והעיניים המכוסות. פה המטייל לומד להתחבר ולקרוא לאלוקיו ברגעיו הקשים ומכין עצמו להתמודדויות החיים שעוד יכונו לו.
וכל אלה נועדו כדי להכין אותנו ל'אטרקציה' העיקרית של הטיול שלנו, כדי להגיע לתפילת שמונה עשרה בצורה הטובה ביותר, למפגש ולחיבור השלם והבלתי-אמצעי שלנו עם הקב"ה.
למעשה זה גם הרבה מעבר לסתם "מסע" מעניין עם תבנית משלו, זהו "מסע שורשים" שכולל תכונות והנהגות מיסודי האומה, שורשי היהדות, הלא הם האבות הקדושים שלנו.
'עולם המעשה' מקביל למידת החסד של אברהם אבינו. חסד שכולו עשייה ויצירה בעולם שומם מאלוקות.
התפילה מתחילה ב"אדון עולם" כנגד אברהם אבינו שהיה הראשון שקרא להקב"ה אדון בעולם וקיבל שייכות בחיבור עם הקב"ה (ברכות ז:).
לא בכדי ממשיכה התפילה בקטע של הקרבנות שעיקרה- פרשת העקידה, שמבליטה בפנינו את הנסיון של אברהם אבינו. מבחינתנו היא מבטאת כי את ה'בוקר' צריך להתחיל ב- 'לעשות', ולא לדבר. ולכן המסר מוביל לכך שההתחלה עבורנו כיהודים, בני אברהם אבינו, היא לעשות, לפעול.
ליצחק אבינו היה תפקיד אחר בעולם, תפקידו היה לשמר ולקיים את עולם העשייה של אביו. כדי שהמציאות החדשה תוטמע בעולם, תתקיים ותשתמר גם אצלו, עליה להכות שורשים ולהתיישב היטב גם על הלב.
מושגים רבים מעולם הרגשות נקשרים ליצחק אבינו, החל מבשורת הולדתו שמסמל "צחוק". דווקא במקום של ייאוש וחידלון מסמל לידתו של יצחק, של העם היהודי, את רגש התקווה, את הפרדוכס הבלתי אפשרי כביכול שמשוחרר גם באבחת צחוק, שמסמל את התפרקות האדם נוכח הסתירה שיש מהמציאות הכבודה לבין הגורם המצחיק. צחוק שמסמל חיות ותקווה להמשכיות שהגיעה בהולדת יצחק, נגד הסיכויים.
"וכל בנין אומה הישראלית היה אחר הייאוש הגמור, ש"אברהם ושרה זקנים" ו"מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדיו בן לזקוניו", שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה. ואפילו אחר הבטחת המלאך, ושרה הצדקת ידעה והאמינה שהשם יתברך כל יכול, ועם כל זה צחקה בליבה, שהיה רחוק אצלה להאמין זה ביודעה זקנת אברהם... וכן זקנתה, ואם היה רצון השם יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם, שלמעט בנס עדיף, ואינו עושה נס במקום שאינו צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת, שיהיה בניין האומה דווקא אחר הייאוש הגמור, שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל, שלעולם השם יתברך יכול לעזור ו"היפלא מה' דבר", ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה" (דברי סופרים אות טז, רבי צדוק הכהן מלובלין)
תכונות רגשיות נוספות מיוחסות אף הן ליצחק אבינו: "פחד יצחק", למשל. או מידת האהבה שהופיעה בתורה אצלו לראשונה כאשר נשא את רבקה אשתו. גם רגש של צער מופיע אצלו בגידול בנו וכאשר נישא לגויות ועוד.
יצחק מחובר לעולם הרגשות ותפקידם של הרגשות, בין השאר, לעגן ולחבר את עצמנו לעולם המעשה. ליצור חיבור והמשכיות משמרת למעשים כדי שלא יישארו מעשה קוף בעלמא.
פסוקי דזמרה מסוגלים לחבר וליצור 'הרגש' אישי אצל האדם למי שאומרם בניחותא ובהבנה. למי ש'מזמר' אותם ברגש, בסבלנות וברגיעה, כמונה מעות.
קריאת שמע, כנגד יעקב אבינו, שהיה זה שקרא קריאת שמע בעת שנפגש עם יוסף בנו לאחר שנים. יעקב הוא זה שכסגירת מעגל גם נפרד בקריאת שמע מבניו בעת מותו ועליו נאמר "שמע ישראל" ומרמז לי"ב בניו, שבטי קה, השלמים במידותיהם ומעשיהם אחר מיטתו. בכך הושלמה ההכנה והחיבור בין עולם המעשה, הרגש, והאיזון לחיי תורה ודעת שלמה.
כעת, לאחר שספג 'בנם של קדושים' הארה ממסע חייהם המהותי, יכול להגיע המתפלל מוכן כיאות לחיבור האישי שלו עם אלוקיו, להתייחד עם אביו ומלכו בתפילת שמונה עשרה.
תפילת שמונה עשרה שלו היא היעד.
פסגת האיחוד והקשר האישי, אותה הוא פותח ב"ברכת אבות" ומזכיר בה את אלוקי אבותיו אברהם, יצחק ויעקב, שהשיגו את שלמותו יתברך באמצעות מידתם ותכונותיהם האישיות.
בזכותם הוא ניצב לפני אלוקיו במטרה למצוא את החיבור והקשר האישי והמיוחד שלו, מתוך שבח, בקשה והודאה שמאפיינים את תפילת שמונה עשרה עצמה, מספר דרכים וצורות שניתנו לו כדי להבין במעלת הבורא, להתחבר אליו ולהזדקק אליו.
כמה טוב להתפלל אצל האבות.
שנזכה להיוושע. בגלל אבות תושיע בנים.
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com