כמה פעמים נתקלתם בחוצפה של ילד, במרד גיל הנעורים עוד לפני שחשבתם בכלל שהוא הגיע לגיל המועד.
ואתם נצבים מולו חסרי אונים, חיוורים מאכזבה ומבושה.
במלוא העוצמה מחדדים את המח, והשכל ניצב כשומר ומגן החומה, שולפים חרב עם 'דבר חינוך חכמה', על אדני הריאליזציה וההגיון הבריא כמובן, כן בריא.. ממש בריא, אבל הטיימינג פחות.
ואופס.. מפספסים בענק!
יורים למטרה והיא חוטאת ומחטיאה, יוצרת חור עמוק, ועוד חור אולי ליד, אולי מסביב אבל לא פוגעת בול.
מה הוא רצה באמת, אותו ״ילד מגודל״? מה לה לאותה חוצפה? ולמה הוא התנהג בצורה מחרידה?
למה ככה חזק? ״למה?״ זו לא באמת השאלה הנכונה, תגנזו אותה וגם את ״מדוע?״, ״איך?״ ו״כמה?״. פשוט לשלוח לארכיון.
התשובה היא כל כך פשוטה, כואבת מרוב פשטות.
תנשמו עמוק ותתחילו להקשיב, להכיל, לשמוע ולהרגיש, להרגיש, להרגיש ושוב להרגיש.
לצאת רגע מעצמנו, לצאת מהמקום הזה שאנחנו מדמיינים שנוכל עוד לחנך אותו, לשנות אותו, ליישר אותו ולהראות לו את הכיוון.
להבין שזה שלב אחר בחיים, אנחנו כבר על המסלול. את הכיוון מראים עוד לפני, בנחת, בהכוונה ובאהבה גדולה בעודם קטנים ורכים, עם כל ההסברים וההיגיון ההוא, הבריא.
כשהם מתבגרים, תשתמשו יותר ויותר ברגש, השכל אמנם מכובד חכם וחשוב, אבל פחות שמיש ורלוונטי בדור הזה, כשהכל קורה, מרגיש וחווה כל כך מהר ובעוצמות שיא שלא ניתן לתאר.
הרגש.... אוי הרגש, תשקיעו בו, תפתחו את השריר הרגשי הזה המצריך אימון יומי על בסיס קבוע. תצרו בו קוביות וחיטובים מלאי תובנות וכלים משמעותיים, את השכל כמובן אל תזניחו לגמרי, תשתמשו בו במקביל, הוא עדיין יכול לעזור כמביט מהצד.
תפתחו את הלב, קבלו באהבה ובהבנה את הילד שרוצה לגדול ולבנות את עצמו. זכרו שזו תקופה זמנית, אבל התנהלות לא נכונה יכולה לגרום למשקעים שיישארו אחר כך לכל החיים.
ולסיום, אם הילדים שלכם עדיין קטנים, תשקיעו בפיתוח האינטלגנציה הרגשית אצל ילדיכם, תעוררו אצלם שוב ושוב את הרגש, תובילו אותו משם, דרך התחושה הישר לעולם טוב יותר עבורו, דברו אליו ברגש, שמעו אותו ברגש ותכילו את הרגש הענק שמכונן בקירבו. למדו אותו כיצד למתן ולנתב אותו, כיצד לתחום אותו כשצריך ולאזן אותו בגבולות הפרופורציה הנכונים. תשקיעו ברגש התשואה שם הרבה יותר משתלמת ומהירה.
תגעו בו, אבל ברגש!