הפחד לשאול
מנחם ישב לפני בשבוע שעבר, בוגר ובנוי ממה שזכרתי אותו כשנפגשנו לאחרונה כשהיה בגיל 14. מראהו החיצוני התעצב מאז שזכרתי אותו עגלגל ומפוזר.
כעת הוא חטוב ומרשים, מגולח למשעי וסמוק-לחיים, כבר בן 20 וחצי, לומד בישיבה טובה בירושלים, עשה קילומטראז' של 'שטייגען', עליו התעדכנתי מידי פעם בד"שים מבן משפחתו.
ובכל זאת מנחם יושב מולי, פותח את סגור ליבו לאחר תקופה ארוכה, משתף אותי בבדידות חברתית קשה שכואבת ומציקה שלו, לפיה יכולים לעבור עליו ימים שלמים בלי שישוחח עם אף אדם בעולם, כולל חבר החדר, הוא משתף בחששות ובחרדות מהכניסה לעולם השידוכים והמעבר לחיי עצמאות שלו, שמשקפים בפניו שהוא כבר הגיע ליעד שבו הוא ציפה לדבריו כבר להיות מגובש ו'מבין', והוא מרגיש שלא. יש לו שאלות רבות.
הוא רוצה גם 'לעבור ישיבה', כי חושב שמעולם לא ניסו להסביר לו והוא מחפש אי מי שכן. מאז שהוא מראה בישיבה שהוא לא מרוצה מהמצב התחילו גם הם מצידם לגלות סימני אי נוחות ממנו.
שאלתי אותו אם יהין לכתוב לי על דף את כל השאלות הכי קשות שמציקות לו, והוא החל לנוע באי נוחות בכסא. יש לו אח גדול ש'ירד מהדרך', שאל שאלות. הוא מפחד שאם הוא עצמו יתן לשאלות דריסת רגל וביטוי, הוא עלול עד מהרה למצוא גם את עצמו שם, 'בצד השני'.
לדידו- אסור לשאול שאלות, אבל גם אין לו תשובות, וזה מתסכל כל כך.
לאחר סיום השיחה, שהקיפה לא מעט נושאים ועולמות, חוזקות ומחסומים, ביקשתי ממנו כהרגלי לתת סיכום לפגישה שלנו, מה הוא קיבל ממנה או מה התחדש לו, והוא אמר: "לא התחדש לי הרבה האמת, זה דברים שתמיד חשבתי עליהם ורציתי, אבל פחדתי לומר בקול. אתה נתת לי ביטחון להגיד דברים שחשבתי שאני לא נורמלי, לשאול שאלות ולהרגיש מחדש".
***
"שלום הרב אברהם, מדבר ... שמעתי שאתה מטפל בנוער נושר, ורציתי לברר לגבי בחור להיכן ניתן לשלוח אותו, הוא בחור 'שמור' מאוד וישיבתי, מבית טוב, לא נער נושר קלאסי, לומד בישיבה טובה, אבל הוא מחפש משמעות, טוען שלא מספיק לו בישיבה ושהוא רוצה להבין יותר, מה עושים איתו? לאן אפשר לשלוח אותו? אתה מכיר ישיבה שגם רצינית וחזקה לבחורי ישיבה וגם עוסקת במהות האדם?..."
שיחה כזו קיבלתי עשרות פעמים, תקופה מסוימת שאף עמדתי במנהל חינוכי בישיבה גדולה ששאפה לעבודת עומק שכזו, אך לצערי מאז שזו נסגרה, עם כל התסכול שבדבר, לא הייתי איש בשורה גדול.
אני מכיר ומזהה את הצורך המשווע והמצוקה הקיימת, ומודע כיום גם לכך שישיבה כזו 'לא רווחית' ואולי לכן כמעט ולא קיימת לצערנו. מדובר בתופעה שהעדרה מולידה את האמת העירומה והקשה ביותר שמציגה אצבע מאשימה (חלקית, יש גם 'בית' בתמונה...) על ישיבות המיינסטרים הקלאסיות שעוסקות בלמידה פורמאלית וסטנדרטית ולא תמיד מאפשרת שונות, משמעות, מחשבה מעבר למי שזקוק לתיווך נוסף ליהדות. ומי לא זקוק לכך?
"ישיבות לנוער נושר" במובן מסוים מעניקות יותר 'עבודה' בתחום. הטובות שבהן בונות מחדש משמעות, זהות ושאיפה.
תמונת המצב העגומה כפי שלעיתים נראה היא שבחור כזה, משיחת הטלפון, הולך 'לרעות עד שיסתאב' ויגיע בשעטו"מ לישיבה לנוער נושר, מתחת לדרגתו הנוכחית, שבה יקבל את המענה שלה הוא זקוק כעת, כשהוא 'מעל' המסגרת כביכול. או אולי- שלא יגיע גם לזה, ויאבד עניין בדרך רח"ל.
בשיחה עם הרב שטיינמן זצ"ל לפני פטירתו הוא הביע כאב מ'צרת הדור הבאה עלינו' שלדבריו היא אינה 'תופעת הנשירה הגלויה' המדוברת והמטופלת עד כדי רוויה כיום, אלא ב'נשירה הסמויה', זו שקשה לאתר ולטפל בה.
הוא שיתף בכאב לב סיפורים על משפחות שלמות שחוזרות בשאלה, שחיו חיי 'אנוסים בדתם', מבלי להבין על מה ולמה.
'הם לא הגיעו מישיבות לנוער נושר', הוא ציין. 'שם דווקא עושים עבודה בנושא הזה'...
'הדור הבא של סכנת העולם החרדי' הם כאלו שהגיעו מישיבות טובות, שלא מספיק שמו לב אליהם ולבעיה הזו ולא טיפלו בהם מהיסוד. הם גדלו והתחנכו לחיצוניות, מבלי להבין למה, בלי חיבור פנימי לתהליך בריא ומושכל, וזו התוצאה.
רוצה להתחבר? בישיבה לנוער נושר!
בשביל לפזר קצת את עננת הפסימיות בשלב זה, אני מרגיש צורך לשתף שיש בנמצא מקומות שעובדים נכון. לפני כשבוע למשל ביקרתי במסגרת אחת כזו ביחד עם נער, במטרה לחברו בחזרה לישיבה.
כשהגעתי עימו להתרשם מהמסגרת הקפדתי לשוחח עם בחורים בישיבה ולא עם ראש הישיבה, שאת החזון והמילים שלו אני יודע לדקלם בעצמי היטב, הייתי שם בעצמי, אלא להבין מהטקסט וגם 'בין השורות' של הנערים ומהעיניים הנוצצות שלהם, על החוויה האישית שלהם בישיבה.
מסתבר שהם אכן היו הנציגים הטובים ביותר של הישיבה. למרות ששמעתי קודם לכן על הישיבה הרגשתי שמחה גדולה שבאתי לבקר במקום, טוב מראה עיניים ושמיעת אוזניים.
לאחר מכן נכנסתי לבית מדרש הומה ושוקק חיים, של בחורים שהיו עד לא הרבה זמן מנותקים, והאלטרנטיבות שהם כן עשו לא היו בשמים רח"ל, וכעת- החשק שבו הם למדו הצליח לעורר בי קנאה עזה ומחשבה על עצמי ביחס אליהם.
הבנתם נכון, מדובר בישיבה ל'נוער מתמודד', אבל 'שמור יותר', בתחילת הרצף.
יש שם עבודה עצומה של תיווך והסברה. מדברים על היהדות, מדברים על הקשיים והניסיונות, באופן כללי- מדברים. אולי זה קשור לזה שמצליחים גם לנתק אותם מה'סמארטפונים' שם.
לקח לי זמן להבין למה כולם שם מחייכים וידידותיים זה לזה, קצת כאילו מחפשים להשתלב בשיחה ולתת אינפורמציה בלי שנדרשו. כנראה שככה זה כשאין לך 'סמארטפון', אין לך הרבה ברירה חוץ מ..איך קוראים למילה הזאת שכבר שכחנו? לדבר...
כל כך אמיתי וטוב, אז מה לא טוב לי כבר?
שזה כמעט ולא קיים בישיבה רגילה!
באותה ישיבה למשל צד את עיני בחור ידידותי שלומד מתוך חומש, שניים מקרא ואחד תרגום בסדר א'.
הרהרתי לעצמי אם הייתי מוצא כזה דבר גם בישיבה 'רגילה'.
נזכרתי במבוכה של מי שצריך ללכת ל'אוייצר' בשביל להשלים בהיחבא פרשיותיו (באוברדרפט) עם הציבור, וחס ושלום שיעשה זאת על חשבון העיון הישיבתי הסוער וגועש בבית המדרש. הלא מעמדו הרי עשוי לרדת בין רגע מ'סידור מלא' ל'שני שליש' ה' ירחם.
אז מה עושים שם אלו שמתקשים? ממשיכים עם החיצוניות. שורדים. עד שלא...
וכשאתה כבר לא מסוגל, אין לך תמיד אפשרות לשנות פאזה, להוריד את הרף וללמוד חומש רש"י בביהמ"ד אז צריך 'לברוח', ללכת לפנימייה, לישון ולהתנתק מהעולם, לברוח הביתה או לשוטט עם חברים נוספים שכמוך, אחים לצרה.
זה מוליד עיוות של 'הכל או כלום'. או שאתה מתפקד ומושלם בתצוגת הראווה המפורסמת, או שאתה לא קיים על המפה ומוטב שתפרוש.
למה רק בישיבה לנוער נושר, או שמא מוטב לקרוא להם 'נוער מתחבר', אפשר להבין ש'מקומך אל תנח'? שגם אם אתה לא מסוגל ללמוד כעת גמרא בעיון, אתה לא צריך לברוח, אתה יכול לשנות פרופיל ולהתחבר בצורה אחרת היום?
במסגרת הרצאה שבה השתתפתי בנושא חינוך בלתי פורמאלי, התבקשו המשתתפים, בוגרי ישיבות כולם לציין 'חוויה' שזכורה להם מכל אורך שנות לימודם בישיבה.
מפליא היה לגלות שאף לא אחד(!) מהם ציין שיעור או שיחה מהישיבה. כולם ציינו חוויה של חיבור (או ניתוק) לדמות, חוויה או תהליך שהיה להם משמעותי במהלך התקופה, לחיוב או לשלילה.
מה שהוכיח שוב שאדם לא זוכר את ה'מה' (הוא למד) כמו שהוא זוכר את ה'איך'. איך לימדו אותו, איך התייחסו אליו, ואיך הוא הושפע וצמח מבפנים.
מתי נראה גילוי הבנה כזאת גם בישיבות רגילות ויוקרתיות? מתי נמצא תיווך מותאם ממקום כנה ואמיתי גם לנער שלא מבין ויש לו שאלות, כזה שהוא לא בהכרח 'מתחת' לרמה אלא לרוב קצת 'מעל' הרמה? ממתי נער כזה הוא גם 'נער נושר'?
אי אפשר לקחת גרגר אחד מהעוצמה האדירה של עולם הישיבות, מהחיבור ללימוד האמיתי, האדיר והנשגב שקיים בין כתליו. אם הבנתם ממני אחרת- אז אנא מכם תקראו הכל מחדש. אין לי שום כוונה להצטייר כקטגור של עולם הישיבות. אך דווקא בגלל החשיבות של הישיבות במהלך חיינו, עלינו מידי פעם לנסות ולהביט על הצורך, לייעל, להתאים ולגלות הבנה לדינמיות והצרכים המשתנים של הדור, או כאלו שתמיד היו שם ולא זכו למענה הולם.
אין לי ספק שאשלח בע"ה את בניי לישיבות. אני מקווה בע"ה שגם לכאלו טובות ושיתאימו להם, אבל אני שואל את עצמי מה יקרה כשילדי ישאל שאלה 'שאינה הולמת', כזו שלא כולם יודעים להתייחס אליה בישיבה, כזו שאחרים לא שאלו בקול ו'מסמנת אותו' כפוטנציאל כלשהו בעיניי שומעיו, למרות שבעיניי אישית זה רק אומר שהוא מתחיל לצמוח מבפנים... סימני גדילה...
מי יתן לו מענה?
נשארתי גם אני עם שאלות קשות.
וקריאה להשכמה.
לקבל תורה- ב'מדבר'.
ספר במדבר מכיל בתוכו את המעמד הגדול ביותר של החיבור האנושי של האדם עם בוראו. מעמד שבו שמענו את הקולות וקיבלנו את תורת ישראל הנצחית לדורות.
זו התוצאה. ומה עם התהליך?
זה לא קרה ב'אולם' גדול ומרשים, במעמד גדולי הדור כולם על משב"קיהם, זה לא קרה למעגל קרוב ומצומצם של מלחכי פנכה ומקושרים לגפני ולליצמן...
זה קרה לכולם, זה קרה 'במדבר'.
מתוך שממה, חיפוש עצמי, יובש, התמודדות עם קושי ותסכול, גילוי עצמי.
מעניין שדווקא המדבר הפך את החיבור והקשר לזיכרון משמעותי- "כה אמר ה' זכרתי לך חד נעוריך אהבת כלולותיך.. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
שם נמצא המבחן, במדבר, ב'ארץ לא זרועה'. כשלא רואים תוצאות במקום.
את ההבדל בין "מסע" ל"טיול" אפשר לתאר כהבדל שבין ההנאה מהתוצאה- ב'טיול' לבין הנאה ולמידה מהתהליך- במסע.
היטיב להגדיר זאת ידידי הרב יהודה דרורי, מרצה בכיר ל'יהדות מתוקשרת': 'בטיול אנו רואים מה שמדברים עליו, וב'מסע' אנו מדברים על מה שאנו רואים'...
זה לא רק משחק מילים מקורי. זו כנראה גם המשמעות האמיתית והעמוקה של מסע.
ב'טיול' אתה מביט לצד ימין, היכן שהמדריך או מפת הדרכים מציגים לך את 'מגדל אייפל', גם אם 'צד שמאל' מסקרן אותך לא פחות...
אך ב'מסע' אתה חי את המסע לאורכו ולרוחבו, מופתע ומסוקרן מכל אלמנט שבדרך, ולאחר מכן מנתח ומבין את המשמעות של זה לחיים העצמאים שלך.
גיבור של החיים
נזכרתי בהקשר הזה במודל שנקרא "מסע הגיבור"
בכל אחד מאיתנו נמצא 'גיבור' הרוצה לממש את היעוד שלו.
מהו 'מסע הגיבור' ומיהו הגיבור?
מסע הגיבור הוא מודל לתהליך אימון והעצמה ייחודי לאנשים לא שגרתיים שמחפשים שינוי בחיים ומימוש עצמי, לאו דווקא ברמה של אפיק מקצועי לחיים אלא גם ברמה האישית של 'מה אני רוצה בעצמי שאהיה שלם איתו'?
'מסע' זה מתאים גם לדברים "גדולים" כאלה וגם לדברים כביכול קטנים אך מהותיים לאותו אדם לדוגמא עבודה על קידום פרויקט אישי ככתיבת ספר או גמילה מתכונת אופי מפריעה.
אחד הרעיונות הידועים הוא הדפוס הארכיטיפי של ההתפתחות האנושית המופיע גם בהתפתחות היחיד, דפוס שהפסיכולוג קארל יונג קרא לו אינדיבידואציה, עיקרון זה קיים גם בטכניקת מסע הגיבור עפ"י מחקרו של ג'וזף קמפבל מייסד השיטה.
בסיפורי המיתולוגיה אפשר לזהות הרבה מסעות גיבורים החל מהספרות הדתית, ביהדות וגם בשאר הדתות וכלה בספרות המדע הבדיוני: "מלחמת הכוכבים", "שר הטבעות", הארי פוטר ומטריקס.
'גיבור' הוא בעצם כל אחד מאיתנו שמקשיב לקריאה הפנימית של עצמו, גם (ובעיקר) אם זה מנוגד למה שהסביבה הקרובה חושבת כנכון ומוכן לצאת למסע הכרוך בהתמודדות עם מכשולים שעוד נכונים לו בדרך.
חשוב שיהיה מישהו לצידנו לסייע ובסופו של דבר כשנגיע למימוש העצמי נגלה שעברנו התפתחות אישית מעצימה, נהיה מאושרים ונשפיע גם על הסביבה שלנו לטובה.
הרעיון הבסיסי מתחיל מכך שיש שלושה נתיבים אפשריים בחיים מהם אנחנו צריכים לבחור –
- הנתיב השגרתי-נורמאלי – נתיב שבו אנשים עושים את מה שמצפים, מה שמקובל, וחיים את המיינסטרים "הנורמאלי".
- הנתיב השלילי- שבו אנשים מרגישים שה'נורמאלי' הזה לא מספיק להם ובניסיון לאזן את התחושה הזו הם פונים לדברים שפוגעים בהם כמו דחיית דברים, נשירה מהמסגרת, התמכרויות וסכנות שונות, סימפטומים של דכאון התמכרויות ובידוד חברתי.
- נתיב החיפוש המשלים – חלק מהאנשים שמרגישים שהנורמאלי הזה לא מספיק להם בוחרים בו מכח האינרציה או מחויבות סביבתית להורים ולחברה, אך בליבם ישנה מודעות גבוהה וצורך ייחודי בהגשמה עצמית ומשמעות עומק, מעבר למה שהמסגרת יכולה להעניק להם– זהו הנתיב של הגיבור שלנו.
המודל של 'מסע הגיבור' מפרט מספר שלבים בתהליך, בהם אין כאן המקום להאריך כעת, אך חשוב לדעת שהראשון בהם הוא להיות קשוב ל'קריאה' שבנו, לאזור אומץ ולצאת למסע אישי של חיפוש פנימי, ולא להירתע ממנו.
ב'מדבר החיים' הצחיח, כל אחד יכול להיות גיבור במסע של החיים שלו.
"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע".
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם עיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmaul.com
הצגת כל התגובות