בשלושת הטורים הקודמים עסקתי בעבודה החינוכית והטיפולית עם בני הנוער בהסתמך על הקבלה של העבודה החינוכית עם מתבגרים לאפליקציה שכולנו מכירים, וויז.
כעת הגענו לשני השלבים האחרונים והמשמעותיים בתאוריה: ממשק חברתי שיתופי הדדי, ולבסוף, הגעה ליעד.
שלב תשיעי: ממשק חברתי שיתופי הדדי
באפליקציית וויז ישנה מערכת של עדכונים שיתופית שוטפת. לאורך כל המסלול ישנן התראות על מכשולים בדרך, פקקים, כך שלאורך כל הנסיעה האדם מודע למתרחש סביבו על ידי עדכוני נוסעים אחרים, וכך גם על הנוסע לעדכן במידת הצורך. כולם שותפים לאותה מערכת, באותה מידה שהיא 'מנחיתה עליך' הוראות מלמעלה, היא מבקשת ממך, לתרום מהידע שלך לאחרים, לדוג': אתה רואה שוטר- תיידע.. בשונה ממקצועות אחרים בהם הידע מבוסס כולו על לימודי מקצוע ותאוריות, בעבודה עם אנשים ובפרט עבודה טיפולית עם בני נוער, את רוב הידע המקצועי שלנו אנו יונקים מהשטח. התמקצעות אקדמית היא דרך מצוינת להעשיר את הידע, אך העבודה בשטח והניסיון הם המשמעותיים ביותר.
נאמר: "מכל מלמדיי השכלתי". הדרך הטובה ביותר ללמוד על בני נוער, היא לגייס אותם להיות סוכני הידע מהמסע שלהם. מבלי שאדע מה מרגיש הנער, כיצד מתמודד עם המורכבות והקונפליקטים, לא נדע באופן מוחלט כיצד לעבור איתו את התהליך בצורה הנכונה עבורו ביותר. לעיתים, אנו חושבים שממקום מרוחק, אקדמי, פטרנליסטי, נוכל לעזור לנערים. תפיסה זו של "אנו יודעים מה נכון לו, מבלי שהוא ידע מזה כלל" עשויה להוביל אותנו לרצף של טעויות מול עבודה עם בני הנוער. הנער מחויב לשתף גם הוא בידע שלו כדי שמי שמלווה אותו יפיק תועלת מהתהליך גם הוא.
אחת הדרכים בהן ניתן להגיע לתחושת חיוניות בחיים היא ע"י תועלתנות לאחר. בני נוער עסוקים רוב היום בעצמם, בקושי שלהם להניע את עצמם קדימה, ומכיוון שהם נמצאים בהישרדות יום יומית, לעיתים לא מצליחים להתבונן באחר.
אני שואף בעבודה שלי עם בני הנוער לשותפות. להעביר להם את המסר שהידע שלהם הוא חיוני עד קריטי להתקדמות שלהם, אך גם לתרומה משמעותית לידע שלי. הידע מקדם אותי בעבודה איתו, אך גם עם אחרים. ברגע שנער ידע את מידת ההשפעה שלו על האחר, הוא עשוי להיות מגויס הרבה יותר לתהליך, וככל הנראה שיחווה העצמה עצמית רבה.
אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי חונכות של נערים בוגרים על נערים צעירים יותר. נער מגיע למסגרת כאשר הוא חסר מיומנויות, עם חוסר אמונה עצמית, וכישלונות רבים בחיקו. לאורך השנים בהן הוא מגיע למסגרת קידום נוער, הוא צובר הצלחות רבות, נלחם יחד עם הצוות על מנת להחזיק את המסגרת באופן עקבית, ובסיעתא דשמיא, בסופו של דבר מגיע להצלחה לה ייחל. בזמן זה, רק לפני שהוא יוצא לעצמאותו, אנו מנדבים אותו להיות כ"חונך" עבור נער צעיר ממנו שאך זה עתה נכנס לקידום נוער. אותו בוגר, נמצא בעמדת ה"יודע". הוא מעביר מן הידע שלו, לנער הצעיר.
החונכות יכולה להיות במספר אופנים שונים, אך בעיניי, הדרך הטובה ביותר היא על ידי קביעת זמן קבוע, בו לבוגר ולצעיר זמן משלהם, לשיחה אישית אחת לכמה ימים.
כאשר אנו מתבוננים ברעיון החונכות האישית, ישנם לא מעט רווחים לכל הצדדים. הנער הבוגר מרוויח מזה, שהוא מהווה מודל לחיקוי עבור הנער הצעיר ממנו, כך אנו מעצימים אצלו את חווית העצמי וההצלחה- בנוסף, כבר ידוע שהנתינה היא קבלה. הנער הצעיר, ילמד מהשיתופים של הנער הבוגר, ילמד מנסיונו, יראה שגם הוא התחיל מהמקום בו הוא נמצא כיום, וכי יש עוד סיכוי להצלחה.
אנו יכולים לעשות שיחות על גבי שיחות עם נערים, אך ברגע שיראו נער בוגר, שעבר את אותה הדרך, וחווה קשיים דומים, הגיע מרקע דומה, ההשפעה היא רבת עוצמה, ומשמעותית הרבה יותר. הרווח שלנו כארגון, וחברה, היא שאנו הופכים את הנערים שלנו ל"מעניקים" ומשפיעים על אחרים.
כל נער בוגר שיוצא ממסגרת, יודע שעליו לשתף את האחרים שבאים אחריו, ללמד, ולהשפיע עליהם. כך נוצר מערך אורגניזם מעגלי, האחד נותן, והשני מקבל וכך הלאה. תוכנית חונכות יכולה להתקיים בכל מסגרת חינוכית שהיא, הדגש הוא ללוות את ה"חונכים", אך מצד שני להעניק להם מרחב חופשי בו ירגישו מספיק עצמאים ומשמעותיים עבור האחר.
שלב עשירי: הגעה ליעד
בסוף המסלול, כשוויז הוביל אותך למקום אליו הגעת, הוא מעדכן, שהגעת ליעדך. החלק המשמעותי ביותר שאסור לשכוח אותו בכל התהליך הוא לדעת להגיד שהגעת ליעד כשהגעת. על אף המהמורות בדרך, ולמרות שהתוכניות עשויות להשתנות, חשוב להנכיח בקול את ההגעה לידע שאותו הצבתם בתחילת התהליך.
בשלב הזה חשוב להנכיח באופן מוחשי את ההגעה ליעד, ואף בצורה טקסית. כמעט כל השגת מטרה משמעותית מקבלת תוקף משמעותי על ידי טקסים ומחוות כאלו ואחרים. על פי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אחת מהדרכים ללמד את התינוק מה הוא מרגיש זה לתקף לו את תחושותיו. לדוג': אם תינוק נופל ומתחיל לבכות, על הדמות המטפלת להעניק תוקף לתחושה הזאת, להשהות בתוך מצבו של הילד, ולהגיד לו שהוא כרגע כואב, או כועס על זה שלא הצליח להגיע לאן שרצה, אך לצד זה לעזור לו לקום ושימשיך לנסות. אותו דבר בדברים חיוביים, ילד שהתנהג יפה כל השבוע, חשוב מאד להעניק תוקף להתנהגות הזאת בצורה טקסית, על מנת שלילד תהיה אחיזה מציאותית להתנהגות שלו, לדוג: כתיבת מכתב קטן ומענק של פרס צנוע על מנת שירגיש מוערך. הגעה ליעד, לאחר דרך ארוכה ולא פשוטה היא דבר מאד משמעותי ועלינו להעניק את כובד המשקל לכך.
לאחרונה, חשבתי על נקודה נוספת חשובה שניתן להוסיף אותה בהקבלה לתאוריית הוויז. מי מאיתנו לא נסע בהנחיית וויז לנסיעה ארוכה וחשובה, ופתאום אנו מוצאים את עצמינו בתוך מנהרה, והאפליקציה מפסיקה לעבוד, ואנו מרגישים אבודים לכמה רגעים. בשלב זה, האפליקציה מפסיקה לעבוד, מכיוון שאין קליטת רשת. כאשר אנו יוצאים מן המנהרה, וויז ממשיך לעבוד, ושוב אנו חוזרים למסלול.
זוהי נקודה חשובה מאד בעבודה שלנו עם נערים. ישנם רגעים (לעיתים ארוכים), בהם הנערים מאבדים את הכיוון, רגעים בהם אנו מרגישים שאיבדנו את הקשר עם הנערים. הנערים איתם אנו עובדים, מתקשים להחזיק קשר רציף, ולעיתים הקירבה רבה מידי עבורם, והם מרגישים חסרי שליטה והולכים אחורה, ולפעמים הצבת גבול יכול להיחוות בעיניהם כדחייה ועוד שלל סיבות בגללן יכולים הנערים לקחת צעד אחורה. בדיוק כפי שתיארתי עם מצב המנהרה, נאבדת ה"קליטה", נראה כאילו הקשר נעלם. אך עלינו לזכור, שזה אך ורק זמני, ועלינו לא לוותר על הקשר עם הנערים, יכול להיות שהם אך ורק מנסים אותנו, לראות עד כמה אנו מחויבים ומגויסים אליהם. עלינו להישאר חזקים, ואיתנים אל מול המבחנים הרבים שהם מעמידים אותנו, גם אם נחלשת ה"קליטה" אנו נהיה שם, לכשיצאו מהמנהרה ויחליטו להתקרב אלינו מחדש.
עד כאן עשרת השלבים על פי תאוריית הוויז. ארבעת הטורים הללו עסקו במרכיבים חשובים מאד בעבודה שלנו עם בני הנוער, חלק מהשלבים דומים האחד לשני, חלקם שונים, אך החוט המקשר בין כל הנקודות הוא הקשר עם הנער. זוהי נקודת הפתיחה בעבודה החינוכית שלנו עם נערים. לשים את הקשר במרכז, וסביב זה לעבוד איתם.
בתחילה עסקנו בקליטה וכימיה, ציינתי את החשיבות הרבה שיש בקשר עם הנערים, בעבודה רגשית על מערכת היחסים כתנאי התחלתי לעבודה משותפת.
בשלב השני, התמקמות והעלאת מודעות, לעיתים הנערים איתם אנו עובדים לא בטוחים במיקום שלהם, ובדרך אותה צריכים לעבור, שם תפקידו, בעדינות רבה לעזור להם להבין את מיקומם על המפה החברתיתרגשיתלימודיתתפקודית וכו'. להעלות למודעות אצל האחר קשיים, זוהי מלאכה לא פשוטה, ויש לעשותה בזהירות ככל הניתן.
בשלב השלישי- קביעת יעד- על מנת להתחיל לעבוד, על הנער לדעת לאן רוצה וצריך להגיע. יש לקבוע יעדים מדידים, ברי השגה המותאמים לכל נער ונער באופן אחר. בלי קביעת יעדים ומטרות לא ניתן לעבור דרך ותהליך משמעותיים.
שלב רביעי- הצגת מידע רלוונטי אודות המסלול הנבחר- עלינו להציג בפני הנער את הדרך שבחר בה, מה צפוי שיפגוש, היכן עשוי להיתקל בקשיים, והיכן יהיה לו קצת יותר קל. הסיבה להצגת המידע, היא על מנת שהנער ירגיש כמה שיותר בטוח במסע אותו עובר, ככל שישנה פחות חוסר וודאות, כך הביטחון והשליטה של הנער בעצמו עולה.
שלב חמישי- אזהרות מעקב ועדכונים- אנו מלוים את הנערים בתהליך שלהם. מתחילתו ועד סופו. לכל אורך הדרך אנו מתבוננים, אך גם מעניקים פידבק אם צריך. על מנת שהנער לא ירגיש שהוא יוצא לדרך לבדו, אלא שיש מי שמלווה אותו ומנחה אותו במידת הצורך.
שלב שישי- קבלת החלטות- אחד השלבים המורכבים ביותר בעיניי. היכולת לקבל החלטות. נערים איתם אנו עובדים, מתקשים בקבלת החלטות שקולה, לעיתים הם פועלים מתוך אימפולסיביות, ומתקשים לקבל החלטה שקולה ובהירה. שם אנו נכנסים לתמונה. עלינו לעזור לנערים לשקול את ההחלטה בצורה הרחבה ביותר, להעניק להם מרחב בטוח בו יוכלו, מצד אחד, לקבל החלטה עצמאית, אך מצד שני לקבל הכוונה שלנו על מנת שיקבלו החלטה הטובה ביותר עבורם. שלב
שביעי- הגדרת קול ותצוגה- עלינו להנגיש את הדרך בה אנו עובדים עם הנערים בהתאם לצורך הרגשי שלהם. במידה וזקוקים לקול יותר רך ומכיל, עלינו להיות שם במקום הזה, במידה וזקוקים להכוונה יותר אסרטיבית בעלת גבולות, נהיה איתם יותר ברורים ואקטיביים. הדבר החשוב ביותר, הוא להקשיב למה הנער זקוק, ולאחר מכן לפעול מולו ואיתו. שלב
שמיני- חישוב מסלול מחדש. מי מאיתנו לא נדרש מידי פעם לחשב מסלול מחדש, הדרך שחשבנו שטובה עבורינו התבררה כלא טובה עבורינו כיום. נערים, מתקשים לעשות שינויים, מבחינתם, אם טעו לא יוכלו לתקן. בשביל זה אנו שם, לכוון אותנו לשינוי, להתחלה חדשה, להסתכלות קדימה ולא אחורה, ללמידה מטעויות אל עבר קבלת החלטות טובה יותר בעתיד.
שלב תשיעי- ממשק חברתי שיתופי- בשלב זה אנו נעזרים בנערים על מנת שנוכל לעזור להם בחזרה. תפיסה זאת מציינת שהם בעלי הידע, ומהם אנו לומדים מה הדרך הטובה ביותר להיות שם עבורם. נקודה נוספת שציינתי היתה חונכות. זוהי דרך משמעותית לקדם את הנערים הבוגרים בתהליך ההתבגרות והנתינה לאחר.
ולבסוף, שלב עשירי- הגעה ליעד- השלב החשוב ביותר. אחרי עבודה מאומצת, הנערים מגיעים ליעד, עלינו לזכור לציין זאת בפני הנער, בפני הוריו, להעצים אותו ולהפגין (באופן טקסי) את הגאווה הרבה שלנו בהצלחה שלהם. לעיתים קרובות ילדים מצליחים להגיע ליעדים, אך אין שם אף אחד שיגיד בסופו של דבר "כל הכבוד, הגעת ליעד" נקודה פשוטה זאת, היא החשובה ביותר בתהליך.
לסיכום, כאשר אנו מתבוננים בעבודה בני הנוער, אשר הסתובבו למשך תקופה ארוכה עם תחושת כישלון וחוסר יכולת לעמוד ביעדים ובמטרות, עלינו להנכיח באופן משמעותי את "טקס ההגעה ליעד". הנער יוכל להתרפק על חווית הצלחה זו, להיזכר בה כאשר יהיה במצבים מורכבים בעתיד, ולשאוב ממנה כוחות להמשך. ה"טקס" הוא משמעותי מכיוון שממחיש את ההצלחה בצורה שיוכל לתפוס בה. ככל שאדם מתפתח ברמה האישית וצובר ביטחון עצמי רב יותר, יצטרך פחות טקסים ומוחשיות כדי להיזכר ולהרגיש ראוי. את הטקסים אני מכנה "טקסי מעבר"- העברת הנער ממצב בו טרם הגשים את יעדו למצב בו עבר את המשוכה וכרגע מסוגל להעפיל ליעד הבא על ידי המחשה מציאותית. לדוג': קביעת פגישה עם צוות מלווה, זימון ההורים ויידועם, ניסוח בכתב, כך שיוכל להתבונן בתהליך והמסלול שעבר, מאיפה התחיל ולאן הגיע.
עבודה עם בני נוער היא מורכבת, מאתגרת ומרתקת. ניתן לחקור אותה ברבדים שונים, אך אני מאמין כי היכולת לגשת לעבודה עם נערים היא דרך בחינה עצמית. התחברות למקומות מהם אנו פועלים, והסתכלות על הכוחות שלהם וגיוסם לתהליך תוך שותפות ואמפטיה לכל אורך הדרך.
עלינו לבוא לעבוד מתוך תחושת שליחות עצומה, להיות סבלניים ולהפנים את הידיעה שגם אם לא רואים את הפירות, אנו זורעים זרעים שביום מן הימים יניבו הצלחה רבה. נדרשת רמה גבוהה של אמונה, בה', בעצמינו ובנערים. עלינו להאמין בכוחות שהקב"ה הטמיע בנו לסייע לנערים בשלב הקריטי הזה בחייהם, להאמין בנערים שמסוגלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם, לא לוותר גם כשקשה, והכי חשוב להאמין בעצמינו שיש ביכולתנו לחולל שינוי אמיתי רק אם נרצה.