ביום הכואב הזה, בתשעה באב שבו בכינו בכייה של חינם והקב"ה קבע לנו בכייה לדורות, אנחנו מרגישים את הכאב על כל האסונות שפקדו אותנו בו. אנחנו בוכים בתשעה באב על חטא המרגלים, על הגלות, על חורבן בית ראשון ובית שני, על חורבן ביתר וגם על גירוש ספרד וגוש קטיף.
אחרי שלושת השבועות של ימי בין המיצרים אותם נתן לנו הקב"ה כדי שנהיה מיצרים, כואבים, כאובים, מתגעגעים, משתוקקים, אנחנו מגלים בכל שנה כי לא קל הדבר. חורבן הבית היה לפני כל כך הרבה שנים שקשה באמת ממש להצליח להתגעגע אל אותו הבית שעמד בתפארתו, געגוע חזק כזה. קשה להתגעגע אל הלא נודע.
אבל לכל אחד מאיתנו יש את הכאב האישי. קשיים בבית, בזוגיות, עם הילדים, התמודדות עם פרנסה, בריאות ועוד. כל אחד וה"פעקאלע" שלו או שלה. אומרים חז"ל השורש האמיתי של כל הכאבים, הוא חיסרון אמונה שנובע מחורבן הבית והגלות שאנחנו נמצאים בה. מה העניין בין חורבן לבין גלות? החורבן שחרב הבית, אין הקרבת קורבנות, אין שירת הלויים, ועם ישראל גולה בין אומות העולם, ואנחנו בגלות נוראית שאפילו שכחנו על מה אנחנו צריכים לבכות.
כמו אדם שעומד בגשם בלי מחסה, אין לו בית, אין לו אפילו מטריה, והוא רעב וצמא, והרצונות שלו הם לאכול, לשתות, לנוח, ואולי גם להשיג מטריה. הוא אומר לעצמו יש לי כל כך הרבה רצונות, כל כך הרבה צרכים. ואנחנו נאמר לו תקשיב, כל מה שאתה צריך יש בתוך בית. מה שחסר לך באמת זה הבית, זה לא אוכל ושתיה. אבל מי שהוא הומלס, אפילו לא חושב על הבית, הוא רוצה את הצורך הדחוף והמיידי שלו. ככה אנחנו ה ו מ ל ס י ם.
אז מה היה מיוחד בבית המקדש? בעיקר הקשר עם הקב''ה והאמונה המוחשית שהיתה בעם ישראל. בית המקדש היה שייך לכלל עם ישראל, משחרב הבית יש לנו בתי מקדש מעט. לכל אחד בבית יש בית מקדש פרטי. זכו- שכינה ביניהם. השכינה שורה בבית. לא זכו- אש אוכלתם. הקב"ה חילק לכל בית חלקיק מצער גלות השכינה, גם אחרי כאלפיים שנה אחרי החורבן, בכל מקדש מעט, בכל בית, ישנה טיפה מרה מהחורבן. אלו הם הכאבים הפרטיים שלנו.
להתאבל ולהתגעגע לבית המקדש שלא זכינו להכיר ולטעום, על החורבן הכואב שלו, זה קשה לנו. אבל כל אחד ואחת מאיתנו יכולים בהחלט להתעורר ולהיזכר בכל הכאבים הפרטיים שיש לנו בבית, דילמות בחינוך ילדים, אתגרים בשלום בית, מכשולים וקשיים בפרנסה ועוד.
חשוב להסתכל על המציאות ולזכור שהקב"ה הוא אבא של כולנו, והוא הכי הכי אוהב אותנו בעולם ולא יכול להיות שהוא עשה משהו בכוונה חס ושלום להכאיב או להרע למישהו מאיתנו. ואם מישהו אומר אפילו בלילה כשאף אחד לא שומע בתוך הכרית- ה' לא אוהב אותי, חס ושלום, זו בכייה של חינם. מהי בכיה לחינם? הדמיונות שלנו שמישהו אחר אשם במה שקורה. הספיקות האלו שמנקרים בנו:" איך יכול להיות שזה בעלי? איך יכול להיות שאלו הילדים שלי? ריבונו של עולם מי שם אותי בעבודה הזאת? למה ההורים שלי לא שלחו אותי ללמוד מה שרציתי?" כי הקב"ה כל כך אוהב אותנו. ונתן לכל אחד מאיתנו בדיוק את מה שהוא צריך בשביל הגאולה הפרטית שלו.
לכל אחד מאיתנו יש את ירושלים שבלב, יש את החורבן הפרטי, אבל ישנה גם הגאולה. כדי להחיש את הגאולה יש לנו עבודה. כנגד בכיית חינם ושנאת חינם, יש לנו משימה של אהבת חינם. והיא מתחילה קודם כל בינינו לבין הקב"ה. איזו אהבת חינם היא זו? לאהוב כל מה שהוא נותן לנו גם אם אנחנו מרגישים ש"זה לא מגיע לי" ובטוחים שמגיע לנו יותר טוב. כי אמונה שלימה היא אמון, לדעת שכל מה שהקב"ה מביא עלינו – גם צרות וזעזועים - זה על מנת לעורר אותנו. קומו עורו ישנים תתעוררו מהתרדמה של הגלות. מה אתם מחפשים רק פתרונות של טבע? פתרונות של טבע הם בגדר השתדלות, אבל מעליהם נמצא הבורא, תפנו אליו, הוא בוודאי יכול לעזור לכם, מעל לדרך הטבע.
צריך להתרגל לצאת מאמונה פסיבית. אנשים התרגלו לומר בעת צער "כפרת עוונות" או "ה' יעזור" ולצפות שהכל יסתדר מתישהו. לעתים הם חושבים, שהגיעו לעולם הזה, ויש להם איזו סאת ייסורים שצריך לעבור, וכשזה יעבור המשיח יגיע. הם מוכנים לחכות ולצפות, אך לא לקום ולעשות. וכדי שהמשיח יבוא, יש לנו עבודה, לעצור את מירוץ המחשבות הקשות שלנו בחיפוש אחרי האשמים במה שקורה לנו ולחדול מבכיית החינם הזו. לשנות את המחשבה שלנו, להאמין ולסמוך על הקב"ה באמונה מוחשית. הכוונה- להסתכל על הצרות בעיניים מלאות אמונה.
הקב"ה מחכה לנו, ואם נשכיל להתבונן על הכאבים שלנו כעל ירושלים החריבה שלנו, לחבק את שבריה ולתקן אותם באמונה, נזכה שהקב"ה יאמר על כל אחת ואחד מאיתנו "הינך יפה רעייתי ומום אין בך" תדעו שבפנימיות שלנו אין מום, יש ירושלים שהולכת ונבנית. ובזכות הכאב ובזכות ההתחברות לגאולה הפרטית, נזכה כולנו לגאולה כללית במהרה בימינו אמן.
התחברות - כלים מעשיים של אמונה לחיים הרמוניים, סדנאות ומפגשי יעוץ אישיים בכל תחומי החיים.