"אנחנו בהתרגשות מאוד גדולה", מספרת האחות הראשית בחדר הלידה של בית החולים הדסה הר הצופים, אלישבע לוין, שמשמשת גם מיילדת בפועל, "אנחנו מאוד אוהבים את המחלקה הקטנה והחמודה שלנו, אבל מבחינת התנאים הפיזיים אנחנו מודעים לזה שאנחנו צריכים להתקדם אל עבר שנות האלפיים ולכן אנחנו בתהליך בנייה של חדרי לידה חדשים שצפויים להיות מוכנים לקראת סוף השנה".
הגורם להתרגשות הרבה, הם עשרה חדרי לידה חדשים שיחליפו את השבעה הקיימים, המוקמים בימים אלה בקומה השלישית של המבנה שבו שוכן בית החולים. "הדסה הר הצופים הוא מבנה לשימור עם המון היסטוריה, לכן לא ניתן לערוך בו שינויים משמעותיים חיצוניים", מסבירה לוין, "אז נטפל בו מבפנים. במתחם החדש שאנו בונים, מקימים חדרי לידה חדשים מאפס, מהבורג על הקיר ועד הציוד החדיש והמודרני ביותר. החוויה עבור היולדת תהיה אחרת לגמרי, עוד יותר אינטימית ופרטית ותמקם אותה באמת במקום הכי נעים שרק אפשר לדמיין. זו תהיה כמעט כמו לידה בבית מלון איכותי. כיום אמנם יש בבניין הוותיק הרבה פינות יפות אבל מדובר בבניין ישן כך שההתחדשות הזאת היא חשובה וקריטית".
שידוך מיוחד בין מיילדת ליולדת
ההיסטוריה האישית של אלישבע לוין, אחות זה שלושה עשורים ומיילדת ב-12 השנים האחרונות, כרוכה בעבותות עם ההיסטוריה של הדסה הר הצופים. כשהיא הגיעה ללדת את בתה הבכורה בבית החולים לפני 30 שנה, חדרי הלידה במקום נחשבו למתקדמים ביותר באזור. "זה היה אז שיא החידוש", היא מספרת, "היו בהדסה חדרים נפרדים לכל יולדת לעומת בתי חולים אחרים, וילדתי את בתי בחדר 7. עברו 23 שנה ויילדתי כמיילדת - את אותה בת בכורה שילדה את הנכד הבכור שלי באותו חדר. זכיתי באותו חדר ליילד עוד נכד, וגם בחדרים האחרים". כיום לוין היא אם לשמונה וסבתא לעשרה, ולדבריה "התמרון הוא בין המשפחה לבין השאיפות המקצועיות ולהיות שותפה בטיפול באנשים, כמו אצל כל אישה שזוכה לשלב בין שני תחומים עדינים ומיוחדים".
הקו המנחה בעבודתה של לוין מקביל לתפיסת החיים שלה – לראות כל אישה בנפרד, כישות בפני עצמה עם רצונות וצרכים הייחודיים לה. "חדר הלידה שלנו מאוד אישי", היא מספרת, "אחת המעלות הגדולות של בית החולים הדסה הר הצופים היא המשפחתיות, הקוטן, העממיות. המרחב אצלנו לא המוני, לא ענק. אישה שמגיעה מקבלת יחס מאוד אישי ישירות מהמיילדת. היא לא צריכה לעבור מדורי סינון של פקידה ומזכירה ואחות. מי שמקבל את פניה בכניסה לחדר לידה זו מיילדת מנוסה, מה שלא מובן מאליו – ובטח במערכות גדולות, שמבררת את הצרכים שלה ואת הסיבה שלשמה הגיעה. בחדר הלידה, מאוד חשוב לנו להבין מהאישה מה היא רוצה – אם היא מגיעה עם צירים ומתברר שהיא בלידה פעילה, אנחנו נשאל אותה איך היא רוצה שהלידה שלה תיראה ותתנהל, נתכנן את המהלכים הבאים. בעיקר נקשיב".
אילו צרכים למשל משתנים בין אישה לאישה?
"לכל אישה יש את האופי שלה, את הסיפור האישי שלה, את החלום שלה. יש אעשה שאין דבר חשוב יותר בשבילה מלתת לגוף שלה להתבטא ולעבוד יחד איתו באופן טבעי לחלוטין בלי התערבויות, ואנחנו מנסים להיות שם, ללוות, לייעץ, ולתת לה את התמיכה ואת המסגרת שהיא צריכה. יש אעשה אחרת שתיכנס ותגיד, 'אני לא רוצה להרגיש שום דבר', ואנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים, אם זה מתן אפידורל, ולהיות איתה - לשהות לצידה אם היא רוצה. יש נשים שרוצות אותנו יותר קרובות, יש כאלה שרוצות את השקט ואת המקום האישי שלהן, להתמקד בחוויה האישית. כל אישה – מה שטוב ומתאים לה. אני לא חושבת שאי פעם עשיתי לאשה עיסוי בלי לשאול אם זה מתאים לה – יש אישה שרק רוצה שאעשה לה עיסוי בגב ואהיה איתה ואחרת ש'רק אל תגעי בי'. הכל מקובל ומובן לנו, אין כאן "נכון" או ,"לא נכון", יש עולם שלם שממנו מגיעה כל אחת".
בחדר הלידה של הדסה הר הצופים עובדות מסביב לשעון כ-35 מיילדות שחוות עם המטופלות את כל קשת הרגשות, משמחה ועד צער ובכי, מלוות ותומכות לאורך כל הדרך. "אנחנו עדיין מופתעות, למרות הנסיון הרב", מספרת לוין. "כשאישה נכנסת לתהליך של לידה אנחנו לעיתים משתאות, איך יכול להיות שהלידה הספציפית זאת התנהלה בצורה כל כך קלילה וחלקה – האישה הגיעה, טיפה צירים ומעט קושי והיא ילדה, לעומת אישה אחרת שלא. למה? איך אפשר להסביר זאת? אתה מנסה להבין, אבל אנחנו מבינים שלא אנחנו קובעים".
מהיכן הסבלנות וההכלה יוצאות הדופן?
"בכל אישה שבחרה להיות מיילדת יש נשמה גדולה שרוצה להתחבר, להיות שם עבורהיולדת ולחוות איתה את התהליך. אחד הדברים היפים הוא שכשמיילדת מגיעה למשמרת היא לא ממהרת לשום מקום, כמה שניתן כמובן ובהנחה שהכל מתנהל בצורה טובה. לא באים לתקתק וללכת הביתה, זה לא סוג כזה של עבודה. מה שכן גורם צער הוא כשהמשמרת מתקרבת לסיומה והמיילדת צריכה ללכת הביתה אחרי שליוותה יולדת במשך משמרת שלמה, למרות שהיא נורא רוצה גם לסיים את התהליך וליילד אותה. יש לנו חיים אישיים מלאים, יש משפחה שמחכה, ואנחנו נאלצות בשלב כלשהו לרוץ להסעה וללכת הביתה. אבל יש ביננו כאלה, שאם הן יכולות מבחינה טכנית הן נשארות אחרי המשמרת כי קשה להן להיפרד מהיולדת. פשוט נשארות לצידה, הרי מבחינת היולדת - את , המיילדת, זו שמלווה אותה, היא רוצה אותך, וגם את מבחינתך רוצה להיות שותפה לתהליך עד הסוף, כי כשהיולדת מתחברת אלייך היא מרגישה ביטחון, והיא יודעת שאת תהיי לצידה – ומתחיל תהליך יפה של חיבור. כמובן שזה מאוד מעצים וממלא אותי בהמון כוחות ושמחה, להיות שם בשבילה ולהיות משמעותית עבורה".
איזה מקרה זכור לך במיוחד?
"כל משמרת טומנת בחובה הפתעות וסיפורים אישיים מיוחדים. כבעלת משפחה היה לי קשה לעשות משמרות של שבתות ולעזוב את הילדים ואת הבעל ואני זוכרת את המשמרת שלקראתה עזבתי את הבית רגע לפני כניסת השבת. ברגע שיצאתי מהמעלית בקומה של חדר הלידה בהדסה פגשתי אדם שאמר לי, 'איזה כיף שבאת'. ליוויתי אותו ואת אשתו ויילדתי אותה במהלך הערב, ושמחתי למחרת בבוקר לבוא ולבשר למשפחה שנולדה בת. כנראה בשביל זה נשלחתי לעבוד במשמרת. ככה זה כנראה היה צריך להיות – יש שידוך מיוחד בין מיילדת לבין יולדת, ואם אני פה, כנראה שהייתי צריכה להיות פה. אם הגעתי ליולדת מסוימת, כנראה שהייתי צריכה להיות איתה".
הכותבת: נורית פלד-קירשטיין