שמי מירי. בת 28. נשואה 8 שנים ומצפה לילדים. אני רוצה לשתף אתכם באפיזודות מחיי העקרות:
ליל שבת. אני יושבת על הספה. משוחחת בנעימות עם אימי ואחיותיי הצעירות. לפתע אחותי נכנסת. היא קטנה ממני בשנתיים. היא נכנסת עם השיירה המתוקה שלה. שלושה ילדים מתוקים. בלי עין הרע. היא קורסת על הספה, תוך שהיא נאנחת: "אני ממוטטת. אני עייפה. בקושי הצלחתי להכניס שבת. יוסי לא הרגיש טוב. הוא הקיא". אחרי חמש דקות אני נדבקת בעייפות. "אני עייפה" אני אומרת: "בקושי ישנתי". "מה קרה?" אחותי שואלת אותי בהפתעה. כאילו העייפות היא נחלתן של אימהות בלבד. "סתם, סחבנו את הלילה". אני אומרת. עייפה מלהסביר את עצמי. אחותי מבטלת: "אני כבר שבוע לא ישנה נורמלי". היא אומרת ונאנחת. "יופי, ניצחת בתחרות העייפות". אני חושבת לעצמי. אני לא יכולה להסביר שכבר שבוע אני לא נרדמת מהאכזבה. כן, כבר הייתי בטוחה שהחודש אפקד ושוב התאכזבתי. כשאני כבר נרדמת, אני מתעוררת מזיעה מחלומות מתוקים. אני מערסלת בחום תינוק קטן וחמוד. שרה לו. מחייכת אליו. אבל החלום תמיד נקטע באכזבה מרה.
•
חברה מבוגרת התחתנה. כולן הגיעו נרגשות. בתיה הייתה הרווקה האחרונה בכיתה. כולן שמחו כשהיא התארסה. כל הכיתה הופיעה בחתונה. נעמדנו במעגל, כמה חברות ילדות. השיחה התחילה בצורה חלקה. התעניינו מה נשמע ומה קורה. לפתע חני שאלה את אסתי מה קורה עם הבת שלה; ואם היא הצליחה להעביר אותה לקבוצה אחרת במעון. אסתי הסתכלה עליי בחוסר נוחות בולטת ואמרה: "לא משנה עכשיו, תגידי, עם מי חני מתחתנת? אני לא נזכרת בשם משפחה של החתן". אסתי לא הבחינה בתפנית. אבל אני חשתי ועוד איך. אחר כך אסתי סיפרה על חכמה של הבת שלה. אבל במקום שחני תפרגן לה. היא שוב הסיטה את נושא השיחה בחדות ואמרה: "שמתם לב לאימא של החתן? יש לה שמלה מעניינת". עכשיו גם אסתי הבינה את החריקה בשיחה. היא החליפה מבט משמעותי עם חני. איזו אסטרטגיה מטופשת. מה היא חושבת? שאם היא לא תדבר על ילדים היא תמנע ממני צער. להפך, אני מרגישה שאני מכבידה על הסביבה והשיחות המוזרות האלו עוד יותר מכבידות. מה? אני לא יודעת שיש ילדים בעולם? ויש להם חכמות ויש איתם גם קשיים?! חבל, חבל שאנשים לא מבינים.
•
אימי שלחה אותי לארגן מפגש משפחתי. התחלתי לתאם עם כל הגיסות. ניסיתי למצוא יום משותף. כשדיברתי עם שולמית- גיסתי הגדולה, היא שאלה אותי בהפתעה: "מה כולן יכולות? דיברת גם עם שיפי? היא אמורה ללדת כל יום!" שתקתי בהפתעה. לא ידעתי כלום. לא פגשתי אותה כבר הרבה זמן. אבל שוחחנו הרבה בפלפון. למה היא לא טרחה לספר לי?! מילא היא לא סיפרה כל התקופה. אבל דיברתי איתה לפני חמש דקות. היא לא יכלה לספר לי שהיא אוטוטו יולדת?! מה היא חשבה? שיהיה לי כיף לבוא למפגש ולגלות בהפתעה שהיא ילדה?! היא כל כך רצתה למנוע ממני צער ונמנעה מלספר לי בפשטות על הבשורות הטובות שלה. אבל בדרך היא הכפילה את הצער. בסוף הוחלט להיפגש גם בלי שיפי.
התחלנו להתאסף, תוך כדי ההתארגנות נכנסתי לשירותים. מעבר לדלת שמעתי את שולמית ויעל משוחחות:
יעל: "מבחינתי כל המפגש הזה מיותר לי עכשיו, אני בעומס של החיים".
שולמית: "נכון, גם לי זה לא כל כך התאים. אבל בשביל מירי, שווה את המאמץ, מסכנה. החיים שלה משמימים. היינו חייבות לשתף פעולה עם הרעיון".
יעל: "מסכימה איתך, היא לא כל כך מבינה את העומס של החיים. ה' יעזור לה, אני כל הזמן מתפללת עליהם".
חשתי את הסומק בלחיי. נס שהן לא רואות אותי. חיכיתי שם עוד כמה דקות. מייחלת שהקולות ייעלמו.
טעם מר התפשט לכל המפגש הזה. יופי, הן הגיעו בשבילי. ואני בכלל ארגנתי את המפגש בשביל אימא שלי. היא רצתה לפגוש את כולן לערב נחמד, בלי רעשי רקע של ילדים.
בסוף יצאתי. השתדלתי להתנהג בטבעיות למרות המצב רוח הרע שנחת עליי. ישבנו, אכלנו ופטפטנו. לפתע שושי אמרה: "באנה נעשה סעודת אמנים, זה סגולה לזרע של קיימא". היא הסתכלה עליי כשהיא אמרה את זה. כרגיל אין לה טקט. אבל כולן זרמו איתה וביצעו את הסגולה הקדושה. הלוואי שהבושה תוסיף לי זכויות והסגולה תפעל.
•
קפצתי לאמי לקחת דבר מה ששכחתי שם. לשם שינוי היה שקט הבית. איחלתי לה שלום ורציתי לצאת, אלא שהיא עיכבה אותי. היא התחילה לדבר. שאלה מה נשמע והציעה שאתעכב קצת. החלטתי להישאר. ואז זה הגיע: "תגידי שמעת על הכדורים של וסרמן? שמעתי שזה מאד יעיל". אף אחד לא צריך לשאול למה זה יעיל. אני מנסה להתחמק. היא כרגיל לוחצת. אני לא רוצה לספר שאני כרגע מנסה משהו. היא לוחצת: "מה? את לא רוצה לעזור לעצמך?" אני מתחילה לבכות. אמא זה אימא, אבל לא את הכל אני יכולה לספר. היא נסוגה. "אם את לא רוצה, אז לא, אני רק רוצה לעזור, חבל שאת לא שומעת למבוגרים עם ניסיון. את סתם סוחבת זמן". היא מחליטה להעביר נושא שיחה אבל זה לא עוזר. אני אומרת שאני ממהרת ועוזבת את הבית.
•
ההתמודדות קשה גם כך, לפעמים אנחנו מדמיינים את עצמנו ממריאים על מסוק ונוחתים על אי בודד. אני חושבת ש50% מההתמודדות היא הקושי מול הסביבה. אני פונה אליכן: נכון שאתן רגישות ודואגות. אבל תפעילו טיפ-טיפה שיקול דעת. אני יודעת שלא כל מה שפוגע בי פוגע באחרות ולא כל מה שנעים לי, נעים לאחרות. אני יודעת שלא כולן מבינות לבד. לא כולן ניחנו בטקט. לכן אני משתפת בתקווה שתלמדו…
