בכל האירועים במשך השנה ובפרט בחג הפורים הבא עלינו בשמחה, ניצבים על השולחן משקאות רבים מסוגים ומינים שונים. במאות השנים האחרונות התפתחה מאוד תעשיית המשקאות החריפים, ובימים אלה - כל המרבה הרי זה משובח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אנחנו מוזגים אותם לכוסותינו, שותים אותם נקי או מערבבים אותם בקוקטיילים, ושומרים אותם לאירועים מיוחדים. אבל מאחורי השמות של המשקאות האלכוהוליים מסתתרים נופים פסטורליים, מקומות אקזוטיים ובני אדם עם סיפורי חיים מעניינים. יצאנו לבדוק כמה מהמשקאות הנפוצים, והסיפורים מאחורי שמותיהם.
ג'וני ווקר - לאן אתה הולך?
ג'ון ווקר נולד ליד העיירה קילמרנוק בסקוטלנד ואחרי שאביו נפטר בשנת 1820 והוריש לו 417 ליש"ט (סכום מרשים לאותם ימים) הוא מכר את החווה המשפחתית וקנה חנות מכולת בה מכר גם משקאות אלכוהוליים.
אחד המשקאות שפרנס אותו היה הוויסקי שהוא עצמו הכין ונקרא Walker's Kilmarnock Whiskey. מי שבפועל הפך את הוויסקי הביתי של ווקר לנפוץ כל כך היו בנו, אלכסנדר, ונכדו - אלכסנדר ווקר השני.
אין בעולם האלכוהול לוגו יותר מפורסם מאשר "האיש הצועד" (Striding Man) של ג'וני ווקר. הלוגו הושק בפעם הראשונה בשנת 1909 על ידי הצייר תום בראון, כשנציגי חברת ג'וני ווקר השקו אותו לשוכרה בזמן שהחתימו אותו על החוזה לציור הלוגו.
בנוסף, כיוון ההליכה המקורי של האיש הצועד ב"ג'וני ווקר" היה בכלל שמאלה, ולא ימינה כפי שאנו מכירים אותו כיום.
כיום החברה מוכרת בכל שנה למעלה מ-120 מיליון בקבוקי ויסקי בעולם, בכ-200 מדינות. ואם שאלתם את עצמכם לאן הוא הולך כל הזמן? - אם כאלה נתוני מכירות, בטח כל הדרך אל הבנק.
ג'ק דניאלס
הפרטים על ג'ספר ניוטון "ג'ק" דניאל (ה-ס' היא S השייכות; כלומר, הוויסקי של ג'ק דניאל) לוטים בערפל ונתונים במחלוקת קשה בין ההיסטוריונים.
(לחובבי הז'אנר: באתר האינטרנט של החברה נדרשת הזנת תאריך לידה בכדי לאמת את הגיל שאכן מותר לכניסה, כאשר הכותרת היא: "תאריך הלידה של ג'ק דניאל אינו ידוע - מקווים שאצלך לא כך").
לפי חלק מהדעות, ג'ק נולד בשנת 1845, לפי דעות אחרות נולד בשנת 1850 ובגיל שבע כבר החל לעבוד במזקקה. בגיל 16 הוא כבר זיקק את הוויסקי הראשון שלו.
לעומת סיפור חייו, מותו של ג'ק בשנת 1911 הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בעולם האלכוהול. יום אחד, כשהיה בעבודה, ניסה ג'ק, שהיה כבר שיכור כמו שהיה בכל יום, לפתוח את הכספת שלו ולא זכר את הקוד. הוא בעט בדלת הכספת בכעס, פצע את עצמו בבוהן וגרם לזיהום בדם שהוביל כעבור זמן למותו.
טקילה
הטקילה מיוצרת בעיירה טקילה, במדינת חליסקו שבמקסיקו, הנמצאת בפריפריה של העיר הגדולה גוודלחרה, בירת הטקילה העולמית. סמוך לעיירה נמצא הר געש בשם טטילה, והעיוות של שמו הוא זה שהעניק לעיר, ולמשקה המפורסם המיוצר בה, את שמם.
ממשלת מקסיקו מחזיקה בזכויות על השם טקילה, וגם חוקקה חוקים נוקשים המגדירים איזה משקה רשאי לשאת שם זה. לפי תקנות ממשלתיות, כדי להיקרא טקילה חייב המשקה להכיל לפחות 51% מיצים מותססים המגיעים מצמח האגבה הכחולה הנפוץ במקסיקו (אינו סוג של קקטוס, למרות האמונה הרווחת). מותגי טקילה איכותיים, עשויים מ-100% אגבה, וחייבים להיות מבוקבקים בתוך מקסיקו ונתונים לפיקוח ממשלתי קפדני.
אפשר לייצר טקילה בחמישה אזורים בלבד במקסיקו, במדינת חליסקו ובכפרים מסוימים בארבע מדינות נוספות. משקה שנוצר מחוץ לאזורים אלו ייקרא מסקל (Mezcal).
את הטקילה שותים עם לימון ומלח: את המלח בוזקים על גב כף היד בין האגודל לאצבע, מלקקים, שותים את שוט הטקילה בלגימה אחת ומוצצים או אוכלים את פלח הלימון, שילוב טעמים מנצח. המלח נועד להקטין את צריבת הטקילה על ידי הפרשת רוק, ואילו הלימון משפר את הטעם.
וודקה סמירנוף
בשנת 1861, נערכו רפורמות חוקתיות ברוסיה שאפשרו ליצרנים פרטיים לייצר ולמכור וודקה, זאת לאחר כ- 200 שנה, שבהם רק המדינה הוסמכה לתת אישורים ליצרנים אחדים לייצר וודקה.
מי שניצל את ההזדמנות הוא פיוטר ארסניוויץ' סמירנוב (Piotr Smirnov), שעבד עוד קודם לכן במפעל לייצור וודקה, ופתח מזקקה במוסקבה שנקראה על שמו. הוודקה שלו הייתה הראשונה שבתהליך הזיקוק שלה השתמשו בפחם פעיל.
מספרים עליו שאחת מפעולות השיווק המרשימות ביותר שלו הייתה הדרך שלו לייצר ביקושים בדוכני האלכוהול במוסקבה. סמירנוב הסתובב בשכונות העניות ואסף תושבים אליו הביתה, שם אירח אותם כשהוא מגיש להם אוכל, יין וודקה סמירנוב, ובסיום הארוחה היה מצייד אותם במעט דמי כיס ושולח אותם לדוכני אלכוהול ברחבי העיר על-מנת שיבקשו וודקה סמירנוב.
בשנת 1886 הייתה סמירנוף לוודקה הרשמית של בית המלוכה הרוסי ושל הצאר, וכך זכה סמירנוב לכינוי "מלך הוודקה" בקרב הציבור הרוסי. בשנת 1910 מת פיוטר והוריש את העסק לחמשת בניו.
בעקבות המהפכה הקומוניסטית ברחה החברה מברית המועצות ובנו של סמירנוב ניסה לשווק את המשקה באירופה. בתחילה נדד המפעל לטורקיה ומשם לצרפת. המשקה החל להימכר גם באירופה שעד אז וודקה לא הייתה נפוצה בה. בצרפת שינה המשקה את שמו מסמירנוב לסמירנוף כדי להקל על ההגיה הצרפתית.
כיום סמירנוף היא הוודקה הנמכרת ביותר בעולם ובכל שנייה נמכרים בממוצע עשרה בקבוקי סמירנוף ברחבי העולם.
יין המערה
אחד היינות שיש הילה רבה סביבו הוא "יין המערה". היין מיוצר ומשווק על ידי יקב המערה, שלוחת הבוטיק של יקבי בנימינה. היקב משווק 20,000 בקבוקים בשנה.
היין הזה באמת עושה את השנים הראשונות לחייו בתוך מערה שלא רבים יודעים איפה היא חבויה. המערה, שהוסבה לפני כעשרים שנים למרתף חביות ייחודי השייך ליקב בנימינה, נמצאת בהר חורשן, סמוך למושב בת שלמה, ברכס הכרמל, בסמוך לכביש ואדי מילק. ומשם יוצא כל שנה יין הדגל האייקוני של היקב.
המערה, נחפרה בלב החורש הטבעי ברכס הכרמל הדרומי לפני כ-400 שנים, כחלק מפעולות הבנייה של השלטון העותומני בארץ. אורכה למעלה מ-80 מטרים, גובהה כתשעה מטרים ורוחבה מגיע לחמישה מטרים. מספרים שהטורקים חפרו אותה כדי לאחסן בה סחורות שעלולות היו להתקלקל בחום הארצישראלי, ובצדק, הלחות במערה מגיעה ל-80% ויותר כל השנה, והקירור הטבעי שלה לא עולה מעל 18 מעלות גם בימי קיץ לוהטים.
בשלהי המאה ה-19, בשנת 1892, כשגילו את המערה חלוצי זכרון יעקב ובנימינה, הם אחסנו בה יינות ומשקאות חריפים. בשנת 1952 נתן אותה הברון רוטשילד ליקב בנימינה שהוקם אז, כדי שתהווה מרתף ליישון יינות ללא מערכת מלאכותית של קירור ולחות. התנאים האלה מהווים את תנאי ההתבגרות וההתיישנות האופטימליים ליין 'המערה' של יקב בנימינה שהחל את דרכו בשנת 2000.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם אתם בעניין ללכת ולחפש את המערה הנחשקת, לכו בעקבות הריח - ברור שתמצאו אותה. אה, וגם אל תשכחו להביא איתכם נהג חלופי, לא מומלץ לנהוג אחרי סיבוב במערה.
לחיים!!