אסופית ● סיפור בהמשכים, פרק ד´

- "מזלך", לחשה לנה באוזנה של אנה לאחר שיצבה את הגופיף הפעוט בזרועותיה החרדות. "מזלך, שאופנת ההנקה חלפה זה מכבר מן העולם ורוב רובן של האמהות הולכות בעקבות הרופאים המצדדים בהזנה מלאכותית".

אנה לא ענתה. כל כולה מרוכזת ביצור הזעיר שנם חרש את שנתו בשלווה עילאית שאינה תואמת כלל, לא את סערת ליבה ולא את הדרמה האנושית המתחוללת בעטיו ברגעים אלו ממש.

"שלי, שלי את" לחשה באלם קול. זרת ידה ליטפה קלות את הלחי הרכה ואחר המשיכה לסרוק בעדינות את קווי המתאר של הפנים, את פלומת הזהב שעיטרה את הראש הקטנטן, האצבעות הזעירות הקפוצות בחוזקה.

"שלי, שלי", המשיכה ללאוט, מתעלמת לחלוטין מלנה היושבת לצידה או מאיזכור כלשהו של העולם החיצון.

לנה לא נפגעה כלל. "אשאיר אתכן לבד לזמן מה", חייכה בחום אל אנה וכבר היתה רצה לה לעיסוקיה.

כמחצית השעה לאחר מכן הופיע מיכאל ופגש את אנה באותה תנוחה בדיוק. אחיזתה היתה מעט יציבה יותר, בטוחה, אך הדוק שכיסה את עיניה והרוך שנתעטפה בו לפתע נשאר כשהיה. מעולם לא ראה אותה זוהרת כך.

"רואה אתה מיכאל? זו שלנו, שלנו, שלי ושלך. אוהב אותה עד כלות ואת כל כולי אעניק לה. את שנתי אדיר למענה, את שירי הערש כולם אשיר לה, את שערותיה אאסוף בסרטים מתבדרים ומלמלות אלביש לה, תמיד. צחוק פעמונים יהיה לה, יתגלגל בחדרים ויפיח רוח חיים בביתנו, הוי מיכאל!"

אנה פרצה בבכי בלתי נשלט. שוב תקף אותה הרעד ההוא.

כאוחז בזכוכית דקיקה נטל מיכאל את התינוקת אל בין זרועותיו, התבונן בה בשימת לב מרובה, אחר נפלטה אנחה ארוכה מפיו. "לוותר? כיצד ניתן להעלות על הדעת? פיסת אושר מונחת בכף היד ואותה משליכים כאבן שאין לה הופכין?"

- "אכן, מי שאינו יודע להעריך את מתנות הא-ל אינו ראוי להן", נפנה לבסוף אל אנה. "הם אינם, נמוגו, אנחנו הם בני המזל וטוב שכך".

הימים הבאים חלפו ביעף. לנה הטובה דאגה למלא את כרטיס המעקב בדייקנות ולהרחיק את הצוות הרפואי ממיטתה של אנה. בינתיים מצא מיכאל דירה חדשה בשכונה מרוחקת והעביר לשם את כל מיטלטליהם, וכך, כשהשתחררה אנה מבית החולים, חיוך גאה על פניה וידיה אוחזות בבטחה בתינוקת העטופה היטב, מצאה עצמה בבית חדש, מוכנה ומזומנת להתחיל בחיים חדשים.