* את נופלת ממוטטת בסופו של יום. הילדים לא הפסיקו לרגע את ההתגוששויות ביניהם, התינוק לא הניח לך לנוח בצהריים, הבית נראה כלאחר קרב, המנהלת מודיעה לך על קיצוצים בשעות ההוראה, שוב יצא בעלך לכמה שעות לפני שהספקת לדבר איתו על העניין המטריד. בקיצור- מצב הרוח בשפל. כדי לרומם אותו מעט את פותחת את הארון, מחפשת את חפיסת השוקולד/ ופלים/ עוגיות, או את שאריות הגלידה שנותרה משבת. כשאין משהו טעים בסביבה את מרגיעה את העצבים בעוד פרוסת לחם או אפילו צלחת מרק. את לא רעבה, ממש לא רעבה אבל חייבת לאכול משהו.
העולם המערבי, לצד הטכנולוגיה המתפתחת והשפע הכלכלי, הביא איתו גם שורה של שיבושים בתפקודם הטבעי של הגוף. אחד מהם הוא תחושת הרעב. תינוק יודע להבחין מתי הוא רעב ומתי לא. הוא אינו אוכל "עוד קצת" כי מתחשק לו. אך אנחנו מתקשים להבחין בין רעב ל"תיאבון". כשההיצע של האוכל גדול כל כך אנחנו לעולם לא רעבים. תמיד יש משהו לנשנש, לחטוף, וגם אם לא, אפשר לרדת ולחפש משהו לקנות עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל, האשמה לא נעוצה רק בתרבות השפע. האכילה, מלבד מטרתה הבסיסית - דלק לגוף כאמצעי קיום משמשת לנו כממלאת מקום לצרכים רגשיים רבים שאינם באים על סיפוקם. האוכל מאפשר לנו לעסוק בו במקום באותם רגשות. ל"אכלן הרגשי" עוזרת האכילה כי היא מטשטשת את בעיותיו הרגשיות ונותנת פתרון קל וזמין של סיפוק והנאה מיידית במקום להתמודד עם התסכול האמיתי - אכזבה מהילדים, מריבה עם בן הזוג וכו'. האוכל מקטין את תחושת הכאב הפנימי והוא נשלט על ידי רגשות קשים של כעס, עלבון או דיכאון. לרוב, ה"אכלן הרגשי" סובל מחיים לא מאוזנים. משהו בחייו תקוע, קשה, בתא המשפחתי, בעבודה, אולי הוא לא מצליח לישון טוב או שאין לו סיפוק עצמי. האכילה פותרת את הבעייה לטווח הקצר אך יוצרת בעייה גדולה הרבה יותר בטווח הארוך שהיא- השמנת היתר והתסכול הנובע ממנה. רבים מהשמנים סובלים גם מבעיות רגשיות.
ל"אכלנים הרגשיים" לא יעזרו בדרך כלל מחשבוני קלוריות ותפריטים מאוזנים. יש להתייחס בראש ובראשונה לבעייה הרגשית שעומדת מאחורי אכילת היתר ולתקוף את הבעייה מהכיוון הזה. האכילה היא סימפטום. כשנדע ונכיר את השורש, הסיבה הרגשית העומדת מאחורי האכילה, נוכל ביתר קלות לשנות את ההרגלים הגרועים.
* אוכל, בעיקר מתוק, מפצה על תחושת חסר של אהבה תחושת המתיקות נותנת לנו להרגיש מלאים ואהובים.
* האוכל מנחם אותנו ברגעים של עצב, כאב ותסכול. הוא "ממתיק" את התחושות הרעות ומסיח מהן את הדעת.
* האוכל מרגיע את העצבים ומפיג את השיעמום
* האוכל מפיג את הבדידות ומחזק את תחושת הקיום שלנו.
על שמנים ועל נחמדים.
שמנים רבים נחשבים לאנשים נוחים ונחמדים. הסיבה היא משום שהאכלן הרגשי אכן נחמד ונוח לסביבה. את התסכולים האישיים הוא מפנה כלפי עצמו- פנימה. הרושם הוא אולי חיובי אך למעשה זוהי פגיעה עצמית קשה משום שהיא חוסמת התמודדות ישירה עם הבעייה. האכילה היא הרסנית והרס עצמי זה הוא קל מאד משום שהאוכל, שלא כמו התמכרויות אחרות קל מאד להשגה, הוא אינו יקר, הוא חוקי, הוא לגיטימי. הוא אינו צורך חלילה חומרים אסורים או אלכוהול ולכן הוא "בסדר" כלפי הסביבה. שמנים רבים לא יראו לעיני כל את יצר הזלילה שלהם. באירועים חברתיים, בחתונות וכד' הם יאכלו בצורה נורמטיבית, בבית - יפצו את עצמם. הבעייה כמובן שהאכלן הוא כלל לא "בסדר" כלפי עצמו. הימנעות מאוכל גורמת לתסכול שכן, כאמור, היא מציפה את הבעיות האמיתיות ואינן מציעה פיתרון. לכן, דיאטות אינן הפתרון ל"אכלנים רגשיים". כאשר תתברר לאדם המצוקה הנפשית בה הוא נמצא ואיזה חסך או בעייה פותרת עבורו האכילה, מכאן תהייה הדרך קצרה יותר לירידה במשקל.
ישנם כיום אנשי מקצוע מיוחדים בתחום התזונה המתמחים בהפרעות אכילה על רקע רגשי. מומלץ לברר בקופות החולים או במקום מגוריכם על סדנאות הרזייה המתמחות בפן הרגשי ונותנות לו מענה