אסופית ● סיפור בהמשכים, פרק י"ב

השיגרה החדשה עימעמה לאיטה את זיכרון החיים של פעם. נטלי הלכה והתכנסה אל תוך עצמה. כבוייה, פחות אוכלת, פחות לומדת, פחות חיה. לא ניתן היה עוד להתעלם מן השינוי.

"מה קורה ילדה?" שאלה אותה אנה יום אחד, "שוב השארת צלחת מלאה".

- "לא יודעת, אין לי תיאבון.."

אנה התבוננה בה בתשומת לב. כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותה. אין ספק, משהו עובר על הילדה. העיניים הכבויות, החיוורון הפושה. "הגידי את האמת נטלי, זה בגלל התינוקת?"

נטלי הזדעזעה כולה. השאלה נחתה עליה ללא כל הכנה מוקדמת, מאיימת למוטט את חומת ההגנה השברירית שלה ואינה מותירה לה פתחי מילוט. אנה לא הרפתה. "זו התינוקת, נכון? הגידי את האמת."

"א..אני חושבת שאני לא מרגישה טוב. חסר לי קצת אוויר... אמא, אני יוצאת להתאוורר מעט". ובטרם היה סיפק בידה של אנה להגיב או בידה של נטלי לחשוב פעמיים על דבריה מצאה את עצמה מאחורי הדלת, יורדת במהירות שיא את מדרגות הבניין ונמלטת, מהר ככל האפשר, רחוק ככל האפשר.."לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב", ציוותה על עצמה, גומעת מדרכות וכבישים ושבילים ואינה רואה לאן מובילות רגליה. ללכת, לרוץ, לרוץ, לרוץ... המהירות סחטה את כוחותיה, רוקנה את ראשה ממחשבות ולאחר כמחצית השעה צנחה על ספסל מזדמן בשדירה לא מוכרת. מנסה לייצב את נשימתה, הבחינה בדמות דקה המתקדמת לעברה. -"אפשר?" שאלה כשהיא מצביעה על הספסל. "הוא לא שלי", השיבה לה נטלי והצטודדה לכיוון הקצה. "פריביאט" (שלום), חייכה אל נטלי, חושפת שתי גומות חן וחיוך שובה לב. "אני מעיין".

"את לא מכאן", לנטלי לא היה ספק בדבר המבטא הזר.

"נכון, אני מישראל. שמעת על המדינה הזאת?"

"כן, בטח. זו ארץ של יהודים לא?"

מעיין הצטחקה. "כן, בעיקר של יהודים, אבל יש שם גם הרבה ערבים וגם הרבה עולים מרוסיה"

"קצת מסוכן לגור שם, אני חושבת. כל הזמן מלחמות ועימותים עם הארצות השכנות"

- "זה לא ממש מדוייק", השיבה מעיין, "לא כל יום מתפוצצים אנשים בפיגועים ולא כל יום יש מלחמות אבל באמת, חלק מהערבים לא מוכנים לקבל אותנו שם וזה בעייה"

"אה.." שום עניין לא היה לנטלי להמשיך בשיחה. צרותיה שלה היו מוחשיות יותר, מעיקות יותר, מכדי שתיתן דעתה לאיזה שטח קטן במזרח התיכון שנלחם או לא נלחם על קיומו.

הן שתקו למשך מספר דקות. שוב התכנסה נטלי אל תוך עצמה. שקועה בדכדוך, במרירות, שהפכו מלווים קבועים שלה בתקופה האחרונה.

אבל מעיין, כך נראה, הייתה דווקא מעוניינת להמשיך בשיחה.

- "את אוהבת לטייל לבד?" התעניינה

- "למה את שואלת?" חשדה של נטלי התעורר פתאום

- "לא לא, סתם, ממש סתם", התגוננה מעיין. "זה קצת מוזר את יודעת. בדרך כלל יושבות כאן חבורות של צעירים בצוותא. אני מגיעה מידי פעם ולא כל כך פוגשת בנות שמסתובבות כאן לבד"

- "ולמה את כן מסתובבת כאן לבד?" הסימפטיה הראשונית שחשה כלפי מעיין החלה להתפוגג. "מה היא נכנסת לי לחיים, מה אכפת לה בכלל היכן אני מסתובבת, ועם מי". מעיין כך נדמה, חשה זאת היטב וניסתה לתקן את המעוות.

- "אני דווקא אוהבת לטייל לבד. לפעמים אני מרגישה חנוקה ממש וחייבת להשתחרר ולהיות עם עצמי. הפארק הזה מזכיר לי את הנוף שליד הבית שלי בארץ ישראל. אני יושבת קצת, מתגעגעת הרבה וחוזרת אחר כך לשגרה העמוסה.

- "סליחה שאני מפריעה לך". נטלי טרם השתכנעה בטוהר הכוונות של מעיין. "אולי אלך לשבת במקום אחר כדי לא להפריע לך עם הלבד שלך"

"תגידי", שאלה פתאום מעיין שלא ממין העניין, "עם כל מי שאת פוגשת את נוהגת לריב? זה הספסל הקבוע שאני יושבת עליו, ראיתי אותך, דווקא היית נראית לי מישהי סימפטית והתיישבתי לידך, זה הכל". נטלי השפילה את עיניה, בושה בעצמה. אכן, ניסיון החיים החדש צבע את העולם בצבעים קודרים ומאיימים עד שאפילו שיחת ספסל פשוטה הופכת חיש קל לדו קרב.

-"למה הגעת לרוסיה? את עובדת כאן?" ניסתה נטלי לתקן..

- "כן, אני בשליחות מטעם הסוכנות היהודית של ארץ ישראל. אנחנו מנסים ללמד את היהודים קצת על התרבות שלהם, על המורשת"

- "אני חושבת שגם אני קצת יהודייה, את יודעת, אמא שלי תמיד מספרת שבבית של סבתא שלה היו מדליקים נרות כל יום שישי. אם סבתא שלי הייתה יהודייה אז זה קשור גם אלי?" לפתע היכו בה המילים כמכת ברק. "על מה בכלל את מדברת? מי בדיוק יהודיה? סבתא שלך? אימא שלך? וכי יודעת את בכלל מי הן, היכן בעולם הן מסתובבות ברגעים אלו, אולי את בכלל קווקזית, טטארית, אוקראינית.. סבתא שלך הדליקה נרות.. ממש..."

"אם סבתא שלך יהודייה זה הופך אותך באופן אוטומאטי גם כן ליהודייה... הי! קרה לך משהו? את נראית חיוורת פתאום..

-לא, לא, הכל בסדר. נטלי חשה כי השיחה הולכת ומעיקה עליה. "א..אני צריכה ללכת עכשיו. להתראות"

"דוסודניה" (להתראות) ענתה לה מעיין מהורהרת. "אני כמעט כל יום בשעה הזאת על הספסל. תבואי