החברים מישיבת פוניבז' שהקימו את 'ישיבת גושן' מעבר לתעלת סואץ

ישיבת גושן, מעבר לתעלת סואץ בדרום סיני בואכה אפריקה (באדיבות הרב ד"ר מרדכי הלפרין)

"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן", (בראשית מ"ו, כ"ח, פרשת השבוע 'ויגש').

>> למגזין המלא - לחצו כאן

במדרש רבה נחלקו חכמים בשאלה, מה היה פשר שליחותו זו של יהודה? "ר' חנינא בריה דר' אחא ור' חנינא. חד אמר: להתקין לו בית דירה. וחד אמר: להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו". והמדרש מכריע כדעה השנייה: "תדע לך שהוא כן... שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו". מכאן למד רש"י: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". בקיצור: עם רדתו למצרים, הקים יעקב אבינו ישיבה בארץ גושן.

לפני מספר שנים, באחת השבתות, נטל עו"ד מנשה הס, ממתפללי בית הכנסת 'פאתי מזרח' בפסגת זאב בירושלים, סידור תפילה שיגרתי, סידור 'רינת ישראל' המצוי בכל בתי הכנסת בישראל.

להפתעתו גילה שמדובר במהדורה שניה של הסידור שיצאה בשנת תשל"ג, ועליו חותמת דהויה ונושנה: "ישיבת גושן (פאיד)".

זו היתה דרישת שלום אקראית מימים אלו לפני 50 שנה, הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, לפני 50 שנה.

הסידור היה שייך לישיבה מיוחדת שהוקמה במקום מיוחד ולא שיגרתי: מעבר לתעלת סואץ, על אדמת אפריקה, בשטח שמדינת ישראל שלטה בו כחמישה חודשים אחרי המלחמה. כל ניסיונותיו של עו"ד הס לגלות איך הגיע הסידור הנדיר לבית הכנסת שלו עלו בתוהו. אבל את הישיבה שממנה נלקח הסידור הוא הכיר היטב.

זה היה פרק קצר בהיסטוריה של לימוד התורה במדינת ישראל, שנשכח במרוצת השנים.

הישיבה שהמשיכה את מפעלם של יעקב אבינו ויהודה בנו: הקמת ישיבה על אדמת מצרים, בארץ גושן.

בשלהי חודש אוקטובר 1973, עם שוך קצינים מצרי הקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים, כוננה הפסקת אש בין ישראל למצרים.

צה"ל, אחרי צליחת תעלת סואץ במהלך המלחמה, ייצב את הקווים בתוך שטח מצרים, וכוחותינו הגיעו עד לק"מ ה-101 מקהיר.

בין היתר השתלט צה"ל על שדה התעופה המצרי הצבאי פאיד.

חיל האוויר החל להפעיל את השדה תחת השם העברי 'נחשון', על שמו של נחשון בן עמינדב, חלוץ חוצי ים סוף.

בצה"ל כינו את השטח בו שהו כוחותיו ממערב לתעלה בשם המקראי 'ארץ גושן', כשם אותו חבל ארץ מצרי בו ישבו בני ישראל בתקופת שהותם במצרים, כבני חורין וכמשועבדים. (אם כי פרופ' יהודה אליצור זצ"ל סבר שארץ גושן המקראית, שכנה לאמיתו של דבר במרחק 50 ק"מ מערבית למקום בו שהו כוחות צה"ל).

בשטח הזה שהו באותו הזמן תלמידי ישיבות הסדר שהתגייסו למלחמה, וכן תלמידים לשעבר של הרב אריה בינה זצ"ל, ראש הישיבה המיתולוגי של נתיב מאיר, שהקים מספר ישיבות ברחבי הארץ.

גם כאן, במקום החדש אליו הגיעו הישראלים, הוא ראה בחזונו הזדמנות להקים מוסד תורני שישמש את הלוחמים ובניהם תלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר, וכן אנשים שונים מכל קצות הארץ.

התקבלה החלטה להקים במקום ישיבה ושמה בישראל - כלומר במצרים - 'ישיבת גושן'.

ומהחזון של הרב בינה אל המעשה: את הישיבה הקימו שני רבנים צבאיים צעירים, סרן מוטי הלפרין, כיום הרב ד"ר מרדכי הלפרין, בעבר ראש ישיבת הגולן, העוסק כיום במחקר הלכתי-רפואי במכון שלזינגר בירושלים, וסרן יהושע בן מאיר, כיום נשיא ישיבת ההסדר 'שבות ישראל' באפרת, בנו של מי שהיה סגן שר הפנים ח"כ ישראל שלמה רוזנברג-בן מאיר, ואחיו של ח"כ לשעבר יהודה בן-מאיר.

מספר הרב בן מאיר: "במסגרת תפקידי כרב אוגדה, ופיקוד על מחלקת הנדסה במלחמה, הייתי אחראי על פינוי חללים במהלך ולאחר הקרבות הקשים ברמת הגולן. ישבנו בבסיס בפוריה, ומשם עלינו לרמה מדי יום, כדי לבצע את הפינוי וחוזרים.

"בערב יום טוב ראשון של סוכות, כשאני בדרך חזרה אל הבסיס מרמת הגולן, החלה לשקוע השמש, והבנתי שעד כניסת החג כבר לא אספיק להגיע לבסיס בפוריה. לכן הגעתי לבסיס אחר באזור המושבה כינרת של היום. בבסיס היו באותו זמן חיילים הסדרניקים מגדוד 903 של הנח"ל שלא הייתה להם תעסוקה מבצעית, והם הגיעו לבסיס אחרי שהיו ברמת הגולן. ביקשתי מהפיקוד שיצרפו אותם אלי לצורך המשימה המורכבת של פינוי החללים.

"לאחר כחודש וחצי, בסביבות חנוכה, ירדנו לטסה בסיני, והחיילים שהיו איתי, ישבו ולמדו בבית הכנסת.

באותו זמן נודע לי שרב המרחב של מצרים, הרב מרדכי הלפרין, חברי מישיבת פוניבז', נמצא בסמוך אלי, וקבענו להיפגש. דיברנו על החיילים שאיתי, וכך עלה הצורך בפתיחת ישיבה".

שלוש מטרות הציבו הרבנים בן-מאיר והלפרין: לפתוח מקום מרכזי ללימוד תורה בחזית, כחלק מהמאמץ המלחמתי של העם היהודי; לאפשר לחיילים ששהו בגדה המערבית של תעלת סואץ להקדיש לפחות יום או מחצית היום בשבוע ללימוד תורה, באמצעות יצירת מקום שאליו יוכל כל חייל לסור בשעה פנויה כדי לעיין בספר ולהקשיב לדברי תורה; ולא פחות חשוב: שיהיה מקום מרכזי בחזית ולא בעורף, לבירור הלכות ולפיתרון בעיות דחופות, בשעה שאין אפשרות להעביר את ההכרעה לדרג הלכתי גבוה יותר.

הישיבה, מספר הרב הלפרין, הוקמה מתוך צורך בלימוד תורני בעת הישיבה במקום לאחר המלחמה. "בהתחלה חשבנו שאם ילמד בה חייל אחד יום אחד, זה יהיה שווה. בפועל עברו ולמדו בה אלפי חיילים מתחלפים, קרוב לחמישה חודשים, מי שעות ספורות ומי ימים שלמים. זו הייתה ישיבה לכל דבר, עם סידרי תפילה מדוייקים, סידרי לימוד של עיון, בקיאות, שיעורי מוסר והלכה מכל הסוגים".

הישיבה התמקמה בבית חד קומתי ארוך וצר, שלפני כן שיכן את מועדון הקצינים המצריים.

כשתלמידי הישיבה למדו במקום, הם עסקו בתורה בצילו של שלט גדול המבטיח ש"אללה גדול וחזק והוא כרצונו יעשה".

השלט לא הוסר, אבל לצידו נקבע השלט: "ישיבת גושן - מרחב נחשון".

את השולחנות נטלו מבתי הספר הצבאיים שהיו פזורים בשטח. את הספסלים הובילו מקולנוע נטוש. ומארגזי נשק סודרו ארונות ומדפים לספרים.

"בהתחלה היו לנו מעט מאוד ספרים. בהמשך תלמידי יעקב ריבלין ז"ל אירגן לנו תרומה של מאות ספרי יסוד. כך הייתה לישיבה ספריה תורנית גדולה", אומר הרב הלפרין.

'על הארץ תישן ובתורה אתה עמל' גרעין המייסדים ישב ולמד במקום, תוך כוננות מלאה ותוך אפשרות להיקרא בכל רגע לפעילות מבצעית או לאימונים. בהיעדר מיטות, התלמידים וראש הישיבה ישנו על הקרקע. "קיימנו בגופנו את דברי המשנה במסכת אבות: 'על הארץ תישן ובתורה אתה עמל - אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא'", מספר הרב הלפרין.

על הלימוד השגרתי בימות החול הוא מספר כי "היו מספר קבוצות לימוד ורמות שונות. חלק מהאנשים למדו ימים בודדים ואחרים למדו יותר. לישיבה הגיע מיגוון מרתק של חיילים".

גם הרב יואל אליצור, שמוכר כמי שעיסוקו הוא בדרכי הארץ ושביליה, בנו של פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, שכזכור שלל את ההנחה שזו אכן 'ארץ גושן', נקלע למקום במסגרת שירותו הצבאי, וזכה לדבריו "לטעום איזה דף גמרא במקום", במשך יום אחד, ולהמשיך בדרכו.

בין הרבנים שהגיעו למקום להעביר שיעורי תורה, היו גם הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב שלמה גורן והראשון לציון הרב עובדיה יוסף, הרב יהודה עמיטל וחברו לראשות ישיבת 'הר עציון' הרב אהרון ליכטנשטיין, זכר צדיקים לברכה, ויבדל"א הרב אביגדור נבנצל, ועוד.

מפקדי צה"ל בשטח נתנו גיבוי מלא לישיבה. כשסיפרו למפקד האוגדה אלוף אריק שרון על פתיחת הישיבה, הוא הגיב: "והיכן הייתם מאז יום הכיפורים? בימי הקרבות הייתם נחוצים כאן עוד יותר...".

סדר היום בישיבה, כפי שנתלה על לוח המודעות במקום, היה קבוע ומפורט: תפילת שחרית ב-7 בבוקר, 'סדר' בהלכה, סדר ראשון, שיעור יומי במסכת שבת, תפילת מנחה, סדר שני, עיון בספרי מוסר (שמירת הלשון להחפץ חיים), תפילת ערבית, סדר שלישי ובשעה 10 בלילה - כיבוי אורות.

חיילים רבים עברו במקום, מהם חיילי יחידות ששהו בפאיד או בסמוך לה, וניצלו את ההזדמנות לשעת לימוד בישיבה.

גם חיילים שנתקעו בשבת בפאיד מצאו כאן מקום לבלות את השבת בקמצוץ אווירה ביתית: תפילות במניין, זמירות, קידוש, ארוחות, ועוד.

הרב הלפרין מספר שכדי לשוות למקום 'מראה שבתי' נאלצו לעיתים להיות יצירתיים: "היו לנו ניילונים לבנים ששימשו בדרך כלל למטרות אחרות, אבל כשלא היה צריך אותם לאותן מטרות, השתמשנו בהם לעונג שבת. פרשנו אותם על פלטות של שולחנות שדה, לפעמים על ארגזים, ודאגנו שגם האוכל יוגש בצורה אסתטית. עונג שבת כמו שצריך".

הישיבה היתה מוקד רוחני לאחת היחידות שהוכתה קשות באותה מלחמה: חטיבת ירושלים, חטיבת לוחמי המילואים שרבים מאנשיה נפגעו באותה מלחמה.

רב היחידה, הרב אברהם שרמן, שביקש לעודד את החיילים, היפנה אותם לישיבת גושן, כדי להתבשם מריחה של תורה.

אפילו מהדורה מיוחדת של התניא הודפסה במקום. במהלך ימי חג החנוכה תשל"ד נערכה בפאיד, כנהוג בקרב חסידי חב"ד, הדפסת תניא מיוחדת, ה75- במספר, וזאת בעידודו של הרבי מלובאוויטש.

קרוב לחמישה חודשים, כאמור, פעלה הישיבה. בכ"ד בטבת תשל"ד, 18 בינואר ,1974 נחתם בקילומטר המאה ואחד הסכם הפרדת הכוחות.

על ההסכם חתמו הרמטכ"לים הישראלי והמצרי, רב אלוף דוד אלעזר וגנרל עבד אל-ראני גמאסי.

בהסכם נקבע שישראל תיסוג מהגדה המערבית של תעלת סואץ, וגם מהגדה המזרחית, עד למרחק של 20 קילומטרים מהתעלה. בט' באדר תשל"ד, 3 במרס 1974, הושלמה הנסיגה.

כך הסתיים הפרק האפריקני של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

'ישיבת פאיד' נשכחה, כאילו נמחקה מדפי ההיסטוריה. רק הסידור שנמצא באקראי לפני מספר שנים, שלח 'תזכורת' היסטורית לקיומה של הישיבה הנשכחת בחזית המערבית של צה"ל, על אדמת מצרים באפריקה.

• הכתבה פורסמה בשנת 2015 בעלון 'מצב הרוח'