עמדתי מול הסטנדר והתנדנדתי בקצב של כולם. אימת הדין שררה על הכל כשמדי פעם נשמעה יבבה חנוקה מקדמת בית המדרש ושברה את השקט הרועם של תפילת הלחש של מוסף. הבטתי במשגיח שעמד בפינתו הקבועה וקינאתי בו: הוא נראה היה כמו דג ששוחה במים המוכרים, וממבע פניו ניכר שהוא בכלל מסתובב בעולמות אחרים.
ואני? מה יהיה איתי?!
הישיבה כולה שקועה בתפילות, אינספור בחורים מרוכזים היו ב"קונטרס כוונת התפילה", ובסטנדר שהיה עמוס בספרי מוסר ומחשבה בקושי נותר מקום לשיירי הטישיו שהם הותירו – ורק אני מתנועע כלולב כשעיניי משוטטות בחלל בית המדרש ובחבריי ששקועים בתפילתם.
• • •
בשעה שחברי היו שקועים ב'זכרונות' אני הייתי שקוע בזיכרונות מסוג אחר: נזכרתי באחד מראשי השנה היפים בחיי, כשהייתי בשיעור ג' ישיבה קטנה ונחשבתי לאחד מפארי הישיבה. נסעתי לראש השנה לאחת הישיבות הגדולות והמוכרות והתפילה המרוממת שעברה עליי באותה השנה הסעירה את רגשותיי וגרמה לי לתחושה ענוגה של קרבת אלוקים.
>> למגזין המלא - כנסו
הרגשתי שהקב"ה אוהב אותי בצורה יוצאת דופן, ושיש בו חיבה מיוחדת לתפילה המשתפכת שבקעה מתוך ליבי בקלילות ובסערת רגשות מתוקה. "מה הוא חושב על התפילה שלי השנה?", חשבתי לעצמי. "הוא בטוח מאוכזב ממני מאד", קבעתי. "אם אני מאוכזב מעצמי כל כך כנראה שהוא כבר מיואש ממני", מחשבות דיכאוניות ומייאשות הוסיפו וטרדו את מנוחתי.
ניסיתי לעצור את מבול הזיכרונות שפקד אותי ולהמשיך בתפילה, אבל משהו בקונספט הזה לא עבד. הזיכרונות הסוערים המשיכו להציף אותי ולא הייתי מסוגל להמשיך בתפילה.
נזכרתי בתחילת דרכי בישיבה הגדולה. אף אחד לא היה מאמין שמתחת לביטחון העצמי המופרז של יענקי מסתתר כאב נורא. מישהו היה מאמין שיענקי המחוספס ששום דבר לא נוגע בלב שלו, מתגעגע לאבא ואמא? מישהו היה מאמין שיענקי ה'שיסער' חווה דחייה חברתית קשה מאד - כשהוא מרגיש לא מותאם לסגנון הספציפי בהגזמה שמצופה ממנו פה בישיבה?
ניסיתי להמשיך בתפילה, אולם זיכרונות מביכים ממש החלו לפקוד את זיכרונותיי. "זה באמת הייתי אני?", שאלתי את עצמי כשנזכרתי בנפילות הרוחניות הנוראיות שעברו עלי בשנה האחרונה.
שעות של בטלה חגו מולי בריקוד מתריס, פלאשבקים מעיתונים שקראתי ותכנים מסעירים שבהם צפיתי חגו במעגלי מוחי. "זה באמת אני קראתי את כל התכנים האלו?", שאלתי את עצמי. "כי זה האיש יענקי... לא ידענו מה היה לו", דמיינתי את בית של מעלה משתאה בתימהון לבב כשהוא נחשף למעללי בשנה האחרונה.
• • •
ואז, ברכי כשלו.
הרגשתי שאני לא מסוגל להישאר בבית המדרש הטעון הזה ולו רגע אחד נוסף. ידעתי שאין טעם להוסיף ולהבטיח לקב"ה שאשתנה בשעה שאני לא מאמין שאני יכול להשתנות. מה הטעם לפזר צ'קים חסרי כיסוי בפני יודע תעלומות? הרהרתי.
מלמלתי את סיום התפילה במהירות, פסעתי לאחוריי ג' פסיעות ויצאתי מבית המדרש. המבטים הרציניים של המתפללים ייסרו את כליותיי, והרגשתי חסר ערך לחלוטין.
איפה אני ואיפה הם?!
יצאתי לאוויר הצח, ניסיתי להתבונן בנוף המרהיב שתמיד השרה עליי שלווה עת יצאתי מבניין הישיבה הסגור, אולם הנוף השיב לי מבט זועף: "זכות הקיום שלי היא לימוד תורה", הוא כאילו אמר לי. "נועדתי לספק מרגוע לעמלי תורה, לא לפחותי ערך כמוך", הוא שידר אלי ביופיו האצילי.
• • •
התיישבתי על הספסל שבחצר הישיבה ונתתי למחשבות לרוץ. מחלונות בית המדרש נשמע קולו של שליח הציבור שהחל לסלסל בקולו את חזרת הש"ץ, ואני התאבנתי במקומי. נתתי למחשבות לרוץ, וכבר לא ניסיתי לעצור את זרם התחושות שאיים להכריע אותי.
אני לא זוכר כמה זמן ישבתי כך מיואש, אולם טפיחה בלתי רצויה על הכתף הנחיתה אותי על קרקע המציאות.
"מה קורה יענקי?", זה היה המשגיח של הקיבוץ שאף פעם לא בא לי בטוב בעין. באחת הפעמים הוא בדיוק עבר כשאני וחברים ישבנו ופטפטנו באמצע הסדר והרגשתי לא נעים מולו, וגם משהו בעיניים המבינות שלו ממש הפחיד אותי. הרגשתי שהוא קולט אנשים במבט ואי אפשר לסובב אותו, ופחדתי מזה מאד.
"תסלח לי שאני פונה אליך", הוא אמר לי ישירות. "תאמין לי שיותר קל לי להתעלם, אבל מרגיש לי שאתה לא נמצא ברגע שטוב לך בו", הוא אמר לי. הערכתי מאד את העובדה שהוא התעניין בתחושות שלי ולא שפט את העובדה שאני יושב על הספסל ובוהה בחלל כשחבריי זועקים בתפילת "ונתנה תוקף".
הפה שלי לא הצליח להפיק ולו הברה קלה.
"אתה לא חייב לענות לי", הוא כמו קרא את מחשבותיי. "אני יודע שאנחנו לא מכירים ואני מאמין שאתה נבוך, אז בוא נעשה את זה ככה: אני אדבר ואתה רק תקשיב. אתה לא צריך להגיב או לומר מילה. פשוט תשמע את מה שאני רוצה לומר ואני מקווה שזה יעשה לך טוב", הוא הציע ואני הנהנתי.
"אני מבין שאתה יושב פה על הספסל כי היה לך קשה רגשית עם הלחץ של התקופה", הוא התחיל. "אני מנחש שהלחץ, התחרותיות, אימת הדין, הציפיות שלך מעצמך והציפיות של הסביבה ממך – כל אלו גרמו לך לבחון את עצמך בעין ביקורתית מאד ולחשוב שאפילו הקב"ה לא מרוצה ממך", הוא הבין אותי יותר טוב משאני הבנתי את עצמי.
"אני רוצה לומר לך דבר אחד: הקב"ה אוהב אותך ומרוצה ממך מאד. אני בטוח שלא היית מושלם, אני בטוח שעשית הרבה טעויות - אולי אפילו טעויות גדולות, אני בטוח שיש לך הרבה הסברים הגיוניים לכך שאתה לא מרוצה מעצמך, ואני אפילו דיי בטוח שאתה חושב שאם הייתי יודע באמת מי אתה – גם אני לא הייתי מרוצה ממך", הוא גרם לי לחייך, ואילץ אותי לצאת מהמערה תוך שהוא מונע ממני את האופציה לחגוג בתוכה את אומללותי.
• • •
"אתה קצת גאוותן", הוא גיחך לפתע, ועוד לפני שהוא הספיק להסביר הרגשתי שאני נהנה לשמוע גם אותו מקטין אותי. "אתה חושב שאתה מספיק חזק כדי לשבור את עצמך. אתה חושב שאתה בדרגה מספיק מרוממת כדי להוכיח את עצמך בכל הכוח ולהתבונן בזכוכית מגדלת בחסרונות שלך ולהתבוסס בהם מבלי לטבוע", הוא חייך אלי. "הסבא מנובהרדוק אולי היה גאה בך, אבל לא תחזיק מעמד בשיטה הזאת לאורך זמן", הוא הוסיף.
"אני יכול לשבת אתך עכשיו ולחשב ביחד את כמות המצוות שקיימת השנה ולהראות לך שהן מביסות את כמות העבירות שלך כמעט ללא קרב, אבל זה לא באמת יעזור לך.
"אני יכול גם להוכיח לך שאם אתה נמנה על חובשי בית המדרש כנראה שאתה אחד האנשים הכי אהובים על הקב"ה בעולם, אבל גם זה לא יעזור לך – בתוך הלב שלך אתה 'לא תקנה את זה' ותרגיש שאני סתם רוצה לעודד אותך, אני צודק?", הוא חייך.
הנהנתי בראשי בחיוב. זה היה נכון.
• • •
"יש לנו נטייה לחשוב שאם מישהו מבקר אותנו זאת כנראה האמת האבסולוטית, אבל אם מישהו מחמיא לנו הוא כנראה 'סתם רוצה לעודד אותנו'. אתה יודע למה זה קורה?", הוא סיקרן אותי עם שאלה רטורית.
"זה קורה כי בתוכנו אנחנו מאמינים מאד ברע שבנו וקל מאד לשכנע אותנו בו, אבל בטוב שלנו אנחנו מפקפקים פקפוק גדול, והמחמאה החיצונית לא מתחברת לעולם הפנימי שלנו - הוא הציג טענה שנגעה בי מאד".
הוא התרצן, הביט בי במבט אבהי ואמר לי: "תדע לך יענקי שאתה בחור איכותי מאד בעיניי. אפילו העובדה שאתה יושב פה עכשיו ולא מנגן עכשיו 'אדיר אדירנו' עם הציבור, בגלל שאתה מרגיש כפי שאתה מרגיש כעת - אומרת לי שיש מולי בחור שקשוב לעצמו ושמקיים שיח כנה ואמיץ עם עצמו. אני רואה מולי בחור שמרשה לעצמו לפעמים לפרוש מן הציבור ולא להיות כמו כולם כשהלב שלו קורא לו לעשות את זה", הוא אמר.
"בחורים כמוך יכולים להיות 'גדולים' ממש", הוא הוסיף להפתיע אותי. "ראית פעם את גדולי ישראל? הם מקשיבים לאמת הפנימית שלהם ולא רק לרחשי הלב של הציבור, וגם בך יש את החלק המנהיגותי הזה – אתה מקיים שיח פנימי עם עצמך ועם האמת שלך, ואני בטוח שאתה יכול לקחת את התכונה הזאת למקומות מדהימים", הוא הוסיף. "אל תשתיק את הקול הפנימי שלך גם אם הוא לא תמיד מתכתב עם הקול שהסביבה רוצה שתזמר", הוא הוסיף להפציר בי.
"ועכשיו, אל תרגיש לא בנח ממני, ואני גם לא בודק אם אתה חוזר להתפלל או לא, אני מאמין בך ובדרך שאתה יכול לעשות ואתה תמיד מוזמן לפנות או לא לפנות אלי אם זה מרגיש לך נכון", הוא סיים. "תודה הרב", אמרתי לו, והוא הסתובב ופנה ללכת לבית המדרש.
• • •
חלפה תקופה, ובתוכי הפנמתי את מה שידעתי מהרגע הראשון: הישיבה לא התאימה לי, ואני לא התאמתי לה. בתוכי ידעתי באיזו ישיבה אני עשוי לחוש תחושת שייכות והצלחתי להתקבל לישיבה ההיא. חווית ההצלחה שבה והאירה לי פנים וכעבור כמה שנים התארסתי עם בחורה כלילת המעלות.
שבוע לפני החתונה נסעתי לביתו של אותו רב ומסרתי בידיו הזמנה. הוא פתח אותה בנוכחותי וקרא את ההקדשה שכתבתי לו:
"הפעם אני אהיה זה שאכתוב - והרב יהיה זה שישמע בדומיה ויהנהן", כתבתי בשורה הראשונה. "בני אדם יושבי חושך וצלמוות... אווילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו" – הפסוק ממשיך ואומר ש"אם יש עליו מלאך אחד מיני אלף להגיד לאדם יושרו, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת" – ובמקרה שלי אתה היית המלאך שנשלח להציל אותי מבאר שחת.
"ראית בי את הטוב גם כשלא מצאתי בעצמי נקודה אחת טובה, וכמו מלאך נשלחת אלי באחד מרגעיי הקשים ביותר והושטת לי יד אמיצה ואוהבת גם כשלא ידעתי לאחוז בה.
"יה"ר שתעמוד תמיד בקרן אורה ואל תעמוד בקרן חשכה, ואל ידווה לבבך ואל יחשכו עיניך", הוספתי ואיחלתי לו מידה כנגד מידה - תוך שכיוונתי לאורו הגדול שזרח עלי כשעמדתי בקרן חשכה וכשחשכו עיניי.
"אתה רואה?" הוא צהל. "לא סתם עודדתי אותך! צדקתי בכך שהאמנתי בך", הוא חתם את הרגע המרגש.
- לתגובות: ISRAEL@KIKAR.CO.IL
הצגת כל התגובות