וידר בספרד ● כאן עלו היהודים על המוקד

נופים מדהימים. ספרד (יעקב וידר)

ספרד בעיני רוחי תמיד היוותה ארצם של מפלצות האינקוויזיציה צמאות הדם, ארץ שבה עדיין נותר ריח הפיח העולה משריפות האוֹ‏טוֹ‏ דַ‏ה פֶ‏ה, מקום בו ניתן עדיין לשמוע יהודים זועקים לעזרה, ואת צחוקם המלגלג של ההמון המוסת.

לאחר ביקורי גיליתי שלא הרבה טעיתי, למרות ש'גירוש ספרד' תם רק לפני 43 שנה.. עדיין יש נוכחות יהודית באוויר הספרדי חם המזג.

'וואלקם טו ברצלונה' מכריז השלט הענק המבשר כי אנו זה עתה בבירת קטלוניה (אוטונומיה תרבותית עצמאית, שנשלטת ע"י שלטון קטלוני המחזיק משטרה נשיא ופרלמנט,שבא לידי ביטוי בעיקר בחוקים אזרחיים).

אני בדרכי לליבה הפועם של בַּרְסֶלונה, המרחב כאן יחסית לערי אירופה, הוא נדיב, האנשים אינם חמימים יתר על המידה אולם גם אינם נושכים, גם פה אני פוגש את מגדל בבל-עירבוב של כל אוכלוסיות העולם, עד שאני שמח לגלות ספרדי טהור, הוא מהנהן לי וזורק לי "ממצב אחי, מאיפה אתה?" ולא מבין מדוע פני נפלו.

האוטובוסים יעילים וביחס ל'מהפך הקווים האכזרי' שחווינו כאן, שם התחבורה הציבורית תענוג צרוף לתייר ולתושב.

"מונז'ואיק" מכריז הנהג בצעקה ים תיכונית מצוייה, אני יורד, ומביט למעלה ההר, ונאנח, אני מנסה לחשב כמה קילו אחסוך כתוצאה מטיפוס זה.

בדרך ל"הר היהודים"

לשמחתי גיליתי שהקטלונים עם מפנק, וגרם מדרגות נעות גרור את מלוא כבודי אל על ל'הר היהודים' (מונז'ואיק-בספרדית עתיקה), מאות בשנים כך מכונה ההר, עקב המסורת לקבור את המתים מחוץ לעיר, כאן היהודים היו קוברים את מתיהם, כיוון שבעת העתיקה מקום זה היה מחוץ לעיר, ניסיון חיפוש שלי אחר קברים יהודיים או סימן יהודי לרפואה, כשלו בבושת פנים.

בראש הגבעה, אני נעמד כשגבי אל המצודה העתיקה שמתגוררת פה בנעימים 300 שנה, בצידה האחד ניתן לתצפת על מרחבה ענק של העיר התוססת, ואל השביל המפואר והרחב, ששליטי המקום מלאי האהבה העצמית בנו לעצמם.

מצידה המזרחי אנו רואים את נמל ברצלונה, מרחוק ניתן לראות את המנופים המושיטים בגאווה את ראשם אל השמיים, וכן את עמודי הבטון האימתניים המובילים את הרכבל בגובה שמסחרר לראותו אף ממרחק זה.

השטח רחב ידיים, והשמש לא מבזבזת אף לא רגע בעבודתה וקודחת את ראשי, אני ממשיך בדרכי לרדת מצידו האחר של גבעת היהודים, לכל אורך המסלול מלווים אותי פאר ארכיטקטוני שנבנה לרגל האולימפיאדה אותה ארחה העיר לפני 20 שנה, מפלי מים קלים, משולבים באבני שיש לבנים הנוצצים מאורה של השמש.

אני מציץ לאצטדיון הענק הפתוח לרווחה, אין כל רמז שמספר כי ברגע זה נפרדתי מהרחוב ועברתי לחסות ציבורית שונה, "הספרדים האלה.." אני מלגלג לעצמי בשחצנות ישראלית. האצטדיון שנבנה לפני למעלה מ-80 שנה, מכיל מקומות עבור 60 אלף שואגים, שבמהלך שעה בודדת מאבדים את ראשם ולעיתים אף את קולם.

דרכי לכיוון הנמל עוברת בגינה מרהיבה ביופייה, פסלי שיש זקופים נטועים לאורכה, כל עלה במקומו מונח, כל צמח ופרח-מלך, והשבילים נקיים ומצוחצחים, ערב פסח רק יכול לחלום על ניקיון שכזה.

הכייסים הטורקים בשדרות לה רמבלה

שעת ערב, אני בדרך למלון השוכן במדרחוב הידוע של העיר, שדרת לה רַמְבְּלָה, כאן חזיתי בתצוגה אנושית מרהיבה, אנשים ונשים מחופשים לכל דבר שיש מעל פני האדמה, החל מצפרדעים אנושיים מקפצים כשמפיהם מושמעת צווחות שמזכירות יותר קופים לאחר טעימת טשולנט.

זה מתחיל בזוג המחופשים לתינוקות, וכלה באדם דמוי תינוק שוכב בקונכייתו (בעיניי יוצרה זה אמור להדמות לעריסה, אולם זה דומה יותר לחבילת קרמבו) כשמוצץ ענק בפיהו ומפיו בוקעת יללה, וכל זאת רק בכדי לזכות ולחזות במטבע המשוגר מכיסי היישר לצלחתו העליזה, לכל אורך השדרה הארוכה, אנשים מחופשים מהמס' שבנעל ועד למרכז הפדחת, דוכנים לממכר כל מוצר שרק עולה בדמיונכם.

אני קרב למלון, כששתי גברתנים בעלי חזות מזרחית קרבים אליי (עם חיוך מתנוך לתנוך שמסביר לי ש'טוב לא ייצא לי מפסגת השלום הים-תיכוני שמתרחש לי כאן'.

"אהלן אהלן שלום" "אנא מאן טורקיה" הם מנסים את כוחם בערבית, אחד נצמד לשמאלי ואחד לימני, נזכרתי באזהרות הרבות אודות כייסי הרחוב הטורקיים העוטפים בהמון המון 'אהבה מזרחית' את באי שדרת 'לה רמבלה' ומנסים לבדוק את מצב בריאות ארנקם.

אני תופס צעד קדימה ומפנה מבט חשדני לכל תנועה, ידיי בכיסי, אולם הם בשלהם, "אנחנו צאצאים של איברהים" כפי שהם מסבירים לי (ממתי הטורקים בני ישמעאל?!) 'הכנסת אורחים זה הדבר החשוב בדתנו', לאחר חלופת מילים אני פשוט קם וצועד חזרה למעלה הרחוב.

המלון קטנטן ומינימאלי אולם בעליו מאירים פנים כ'נוגה' ושפתותיו שבח ל'ישראל' כמרחבי כיכרות ברצלונה.

'מרקט לה בוקריה'

למחרת היום, אני משכים ויוצא לבקר בשווקה הססגוני של העיר, השלט מתכת העתיק מכריז 'מרקט לה בוקריה', השוק שנפתח מוקדם מאוד וסוגר את בסטותיו המצוחצחות כבר בשעות הצהריים המוקדמות, הוא יפהפה ומקופד, המוכרנים מסתובבים בסינרים וכפפות כאילו עסקו בחקר חיידקים באוניברסיטת קטלוניה, ולא במכירת פיצוחים על משקל, כל פרי מונח משל היה מלך על כסאו, וכל ממתק עטוף כמו אתרוג בקופסתו, הריחות ובעיקר הצבעים מותירים בי צער על כך שבד"ץ העדה החרדית עוד לא ראה לנכון להיכנס לפעילות במקום.

משם אני ממשיך לחוף ימה של ברצלונה, רצועת החוף ארוכה רחבה וללא סוף, "הזהו החוף אותו חבריי שבחו והללו" אני תוהה לעצמי, ומותיר בי הרהור כפירה על חוו"ד עתידיים של חבריי, אני קובע נחרצות לעצמי "רצועת חופה של ישראל יפה יותר. חד משמעית..".

החוף אמנם מלא ביצירות אמנות שיצרו המקומיים בחול, אולם לא מותיר בי כל רושם מיוחד.

קניון בעל ארבע קומות המשקיפות אל נמל היאכטות המפואר שעוגן למרגלותיו, מרשים ביופיו, מרחוק אני רואה שני עמודי מתכת אימתניים כשעל חודם עובר כבל ועליו חולפות קרוניות רכבל בדרכן אל צלע 'הר היהודים' שממול, באחד מהעמודים ישנה מעלית המובילה אל המסעדה הממוקמת בראשו של העמוד וכן אל נקודת היציאה של הרכבל.

לפני הקניון ממוקם שוק המזכיר במראו את 'רמלה-לוד' שלנו, אולם נמכרים בו רק חפצי עתיקות, כלי עץ וגילופים עתיקים, כפיות שזכו לבקר בפיהם של אנשים במאה הקודמת, ועציצים שפגשו פנים מול פנים את נעליהם של אצילי ספרד, לפתע צד את עיני מטבע עליו סימון ידוע לשמצה, הנשר הנאצי, לא רחוק ממנו שכוב אויבו המר (תרתי משמע) סטאלין, כולם שכובים דוממים בתיבת עץ פשוטה, אני מביט על המטבעות ומביט סביב לערמות התיירים העליזות, ומבין עד כמה העולם יכול בין רגע להפוך מגן עדן לגיהינום.

'כאן נהגו להעלות על המוקד'

אני חולף על פני בית תיפלה בגודל מפלצתי, כשלפניה רחבה שבמרכזה זרוע מתכת גבוהה שממנה בוקע אש וריח חזק של נפט, אחד מהמקומיים מסביר לי שכאן נהגו השליטים בעת העתיקה, לעלות על המוקד את מתנגדיהם, אין כל אזכור לכך במקום.

אני מתקדם לכיוון העיר התוססת, בישראל בכל פינת רחוב יש קיוסק ואילו כאן יש 'זארה', רשת המותגים הספרדית והמצליחה, קיימת כאן כמעט בכל סימטה, כאילו רוצים להתגאות במעשה ידיהם, יותר מאשר רצון כלכלי.

אני חולף על פני אחד ממוצרי גאוותה של העיר ה'קאזה באליו' ,בית צבעוני ומעוצב ביצירתיות על ידי האומן הקטלאני המפורסם 'אנטוני גאודי', התיירים מתקתקים במצלמותיהם ולא מפספסים כל זבוב העומד על הבניין, (סיור קטן בכל עיר בארץ ואמצא בנינים יפים ממנו, אני חושב וממנה את עצמי למומחה על לאדריכלות).

אני מסיים את היום ברכבת התחתית המצוינת של ברצלונה בדרכי ל'טיבידאבו' – הר בגובה 512 מטרים, בתחנה האחרונה אני יורד וממתין לחשמלית, והנה היא מופיעה, עתיקה צולעת וקשישה, אטמי אוזניים גם הם לא יוכלו להגן מפני צווחותיה המחרידות, נדמה שהיא כאן עוד מזמן בריאת העולם.

החשמלית מטפסת בינות לבתים היפים ולשטחים הירוקים עד שעוצרת בתחנתה האחרונה, משם אני ממשיך ל'פוניקולר' (קרוניות שזכו לפני עשרות שנים בתואר הנכסף 'חדשות', כבלים מתוחים מושכים אותם כלפי מעלה)
למעלה, לונה פארק בן יותר ממאה שנים, ומראה מרהיב ועוצמתי, מבין לעננים המשייטים תחתינו ניתן לראות את יופייה של העיר בקטן, מראה שווה לכל נפש.

את הלילה אני מעביר בליווי מוזיקלי ערב-צחוקם המגושם של השיכורים מלמטה, הבוקע אף מקירות הקומה הרביעית בה אני מנסה לנום.

מסתבר לי שלא מחולל ניסים אנוכי וגם לא בנו של צדיק אלוקי כפי שחשבתי בעת מצאתי את הדיל הכל כך זול למלון, אלא שסיבת המחיר-היא שהמלון ממוקם בלב בתי המרזח וההוללות המקומית, שרגל אדם היחידה הדורכת במקום זה בלילות תהיה תמיד ספוגה באלכוהול, ומדיפה ריח שיכר למרחקים.

פקיסטני מוסלמי בשירות ההסברה הישראלית

למחרת אני קופץ ל'פארק גואל', השכונה המרהיבה שנבנתה גם היא ע"י אליל האדריכלות 'גאודי', יוצרה לא זכה להשלימה בחייו.

הבתים כאן נראים כמו גביעים נוטפי גלידה מעוררי תאבון, הם מסוגננים באופן ילדותי, כששלל צבעים וגוונים נוגעים בכל חלק מהם.

בניגוד למבנה אותו ראיתי בעיר (ה'קאזה באליו'), כאן הווילות מרשימות ומיוחדות, כל שביל ומנהרה נעשתה ביצירתיות ובמחשבה מרובה, כל גדר מעוטר בפסיפס צבעוני רב גיווני, בהחלט ישנה סיבה טובה להידחף בין ההמון הסקרן וצמא הפלאשים, המתגודד סביב כל בלטה וממתין בתורו להצטלם לבדו עם כל ספסל וגרגיר אבן הנקרא בדרך.

את יומי האחרון אני מחליט לקנח בעיירה סיטג'ס השוכנת לחוף ים התיכון, את הנסיעה אני עורך ברכבת בין עירונית (כאן התלהבותי מהתחבורה הספרדית, יורדת פלאים, השעות שבלוח אף לא בגדר המלצה, במשך עשר דקות הכרוז דאג לנו להתעמלות והודיע כי הרציף שוב הוחלף ויש לדלג ב'קלילות' במדרגות ושוב לרדת לרציף שמעבר).

במהלך הנסיעה יושב מולי בחור פקיסטני חביב שיצא לו לעבוד בבורו פארק במחיצת יהודים אורתודוקסים (מילים שלו), ולצידו גברת נורווגית. הפקיסטני מסביר לנורווגית מדוע ישראל צריכה להלחם באנשים המנסים לפגוע בה, והנורווגית בעיקשות ייקית 'מתקשה' להבין.

היה בהחלט מרתק לראות כיצד בחור ערבי מגן עלינו מול אירופאית 'משכילה ונאורה', בתום הנסיעה הוא מפקיד בידי מייל ודורש 'להישאר בקשר', דבר שלא נעשה.

אין זכר ליהודים

בתחנת הרכבת, ישר מקבל את פני דוכן לתייר, ובו הסבר על העיירה, במקום היו יהודים אולם אין כל זכר לכך או שריד מסבירה לי נציגת העיר.

על הצלע הצופה אל פני הים, עומד מבצר עתיק שמדרגותיו המסותתות יורדות היישר אל הים המתנפץ ברעש חזק אל הסלעים שמקיפים אותו כמעקה בטיחות, קירות וחלונות הבתים כולם אותנטיים ונשארו כמעט ללא שינוי, העיירה כמעט נטולת כלי תחבורה, והתושבים המועטים נעים בה בעיקר בעזרת הרגליים.

המקום מזכיר לי מאוד את יפו, אולם סגנון הבניה כאן אירופאי יותר מאשר מזרחי, בגדול, עיירה יפה אולם בהחלט לא מותירה בי טעם של עוד.

בשיחות המעטות שקיימתי עם אזרחים ספרדים, כמעט לא הכירו את סיפור 'גירוש ספרד' ובטח שלא שמעו בפירוט אודותיו,
נפרדתי לשלום מספרד לא לפני שאני מאחל לעצמי ולהם, שיום ויבוא והמדינה תכיר בסבל שגרמו ליהדות ספרד המפוארת, שמורשתה וחכמיה מאירים באור יקרות עד היום את כל העם היהודי.