רק בעמדת השמירה בניר עוז, איתן שחזר איך הוא נלחם במחבלים בעזה - וזה מ-ט-ו-ר-ף

המפקד נכנס.

"מה הבעיה במזגן? מי אמר שיש בעיה במזגן? מה הבעיה במזגן?".

משום מה הוא עצבני.

"לוגיסטיקה רוצים לדעת מה הבעיה, מישהו יכול להגיד לי מה הבעיה? כל הזמן תלונות, כאן בעיה, שם בעיה. מה יש עם המזגן?".

"יש תקלה איי חמש", אומר לו איתן.

"איי חמש?! מה זה איי חמש?", הוא מתעצבן.

"מאיפה אני יודע מה זה איי חמש?!", עונה איתן.

• לגור בתוך החורבן, לנשום את האבל | ביקור מטלטל בקיבוץ שרבע מבניו נרצחו או נחטפו
• "מה אתה נהיה לי אשכנזי שאוכל את הראש?" | יומנו של מילואימניק בניר עוז, פרק 2

"אתה אמרת לי איי חמש, אז תגיד לי מה זה איי חמש. אל תהרוג אותי!".

"בחייאת, אין לי מושג מה זה איי חמש רק זה מה שמופיע על השלט של המזגן, איי חמש. וואלה אין לי מושג מה זה אומר".

"אז תגיד לי שאתה לא יודע ואל תבלבל את המוח, אל תדבר על דברים שאתה לא מבין!".

"זה בדיוק מה שאמרתי".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

באו כולם לראות מה זה תקלה איי 5 ומצאו שהמדחס של המזגן מחורר מקליעים שהוא חטף בשביעי לעשירי.

מאז זו מטבע לשון על תקלה חמורה או מציאות חריפה כמו 'אני רעב איי חמש', 'המחסום הזה לא זז, כנראה יש לו איי חמש'.

אומרים שחיילים מצליחים לישון בכל מצב, אצלי זה לא ממש עובד. אני חושב שיותר נכון לומר שחיילים עייפים בכל מצב. השעה עכשיו אחד וחצי בלילה ולא הצלחתי להירדם לרגע ועוד רגע עולה למשמרת. מ-2 עד 6 בבוקר אני שומר עם איתן.

איתן, (שם בדוי) מצד אחד קשה כמו אבן, מצד שני לפעמים הוא צוחק בקול. הוא לא משתף הרבה. טיפוס מופנם קצת. אבל יש בו ניצוצות של הומור ציני. הוא גם מאוד שומר על התזונה והספורט שלו. חלום שלי להיות שרירי כמוהו. כולו שרירים וקוביות. גרם שומן מיותר אין בו. אני מתארגן, עולה על אפוד, קסדה, בודק מחסניות ויוצא לשמירה.

"לא ישנתי הלילה כלום", אמרתי לאיתן והוא הגיב בפשטות ואמר: "במלחמה, אל תנסה לישון. פשוט לא תצליח. אני רק שוכב במיטה ואם אני נרדם זה בונוס".

אז אני מבין שלא ממש ישנת בעזה? שאלתי.

איתן צחק. "וואלה, את האמת, אף אחד לא ישן לילה שלם. אין כזה דבר. מתחלפים בשמירות. מזל שממש עייפים, ככה בכנות אין לך כוח לחשוב. אתה לא צריך לעבור שלבים של להירדם. כשיש לך זמן אתה פשוט ישן".

בוא אני ילמד אותך משחק שעושים בשביל להעביר את הזמן. קוראים למשחק רבין או פרס. אתה בוחר דמות. למשל את דונלד טראמפ. ואני צריך לשאול שאלות ולנסות להגיע לדמות. זה מתחיל בשאלה למי הוא דומה יותר לפרס או רבין, נניח שאני מחליט שהוא יותר דומה לרבין, אז אני אומר רבין ואז אתה שואל רבין או נתניהו, נתניהו או ביידן, ביידן או טראמפ... והנה הגעת לדמות. אפשר לשחק את זה שעות...

אוקי. מה עוד עושים בעזה?

"מה עוד? וואללה כל מיני. מפוצצים בניינים. מוצאים כספות. הורגים מחבלים. על מה אתה רוצה לשמוע, יש לנו משמרת ארוכה יחד".

כספות? מה מצאתם בכספות?

"האמת שהייתה כספת אחת גדולה. מצאנו אותה בתוך מבנה מרכזי, פתחנו אבל היה שם רק צ'קים. התבאסנו ממש".

איך פתחתם את זה?

"עם פטיש 5 קילו. כמה מכות טובות. האמת שהיו עוד כספות שמצאנו. אבל תמיד העברנו אותם לכוח אחר שיטפל בזה. היינו תוך כדי התקפה ולא היה לנו זמן להתעסק איתם, יש מי שאחראי לרכז את כל זה".

אוקי, אם כבר מספרים אז בוא נתחיל מהתחלה, אני אומר לאיתן שבדרך כלל אינו דברן גדול, מתי גויסת והיכן משרת?

"אני צנחנים. 101. בשביעי לעשירי אני מקבל הודעה בקבוצת הוואטסאפ להגיע לימ"חים היכן שכל הציוד נמצא. מקבל ציוד, נשק ותחמושת.

"גויסתי בשבת. בשני בבוקר אני מגיע לאחד הישובים בעוטף. עדיין יש שם לחימה. יש שם כוח סדיר של גבעתי ואנחנו מחליפים אותם. איך שבאים להחליף התקלה ראשונה עם מחבלים. אבל לא הצוות שלי טיפל, זה כוחות אחרים שהורידו 2 מחבלי נוחבה שעדיין התחבאו".

עדיין כאוס?

"כן ולא. אני מדבר אתך על יומיים אחרי. אבל עדיין היו מחבלים והיה צריך לזכות כל בית וכל חצר. אנחנו נכנסנו לקיבוץ בריצה בדיוק בזמן השקיעה. לא הייתה החלפה מסודרת בינינו לבין הכוח הקודם, מה קורה ובאיזה בית, מה מטוהר ומה לא, מה גם שבשלב הראשון של המלחמה לחמו רק במחבלים שירו, עכשיו זה מחבלים שמסתתרים וצריך להתחיל הכל מסודר, אז אנחנו מתחילים הכל מחדש. האמת שעשו בצורה יפה וחכמה. בצורה מסודרת. עם זיגים וכדור בקנה".

אתם נתקלים במראות לא פשוטים...

כן. רואים מראות. הכל היה בדיוק כמו שנגמר, זה גם השלב שהתחילו להגיע משאיות של איסוף חללים. נכנסנו לטהר את אחד הבתים שהיה נראה שרוף כולו. יש עדיין קצת אש. בכניסה יש גופה של אזרחית. אזרחית מבוגרת. נכנסים לטהר את הבית מגיע לגראג' גם שם יש עדיין קצת אש. ושם אני נתקל בגופה של בעלה. יד אחת עם הצינור מים שעדיין דלוק, ניסה לכבות את השריפה. יד שניה עם הטלפון. הטלפון עדיין מחייג. זה הסצנה האחרונה איך שנגמרה".

איך הם נרצחו?

"וואלה לא זוכר. לא יודע אם אז לא שמתי לב או שפשוט נמחק לי מהזיכרון. האמת לא היה לנו יום ולילה אז אני גם לא זוכר כל דבר בדיוק באיזה יום קרה.

"היינו שם 36 שעות. ישנו באחד הבתים. הגענו בחוסר וודאות מוחלט. מה קורה, נכנסים או לא. באיזה שלב, לקחנו קצת אוכל מהבתים של האנשים. ברור לי שאם הם היו נמצאים היו נותנים לנו באהבה קפה עם חלב אבל זה מרגיש הזוי לקחת בלי רשות ואתה גם רואה תמונות על הקירות ושואל את עצמך מי יודע מה קרה עם האנשים האלו, עם בעל הדירה.

"ככה כל היום עוברים מבית לבית וכשחזרנו מאוחר בלילה פשוט הזזנו את הספות וישנו על הרצפה בסלון. בבוקר כשסיימנו את האיתור, דאגנו לנקות ולסדר. מצחיק שאני קורא לזה איתור, כי זה לא בג'בליה, זה בית משלנו. אבל כן, התנהלנו כמו בתוך שטח אוייב עם פטרולים וחיילים בשמירה בלילה. מה לעשות היו שם עד יום חמישי מחבלים שהסתתרו. הגדוד שלנו הוריד 11 מחבלים. בצוות הספציפי שלי גם אף אחד לא נפגע.

"ככה כמה ימים. היה פעם שהיינו קרובים לגדר עם אינדיקציה גבוהה למחבלים או איזה פיר ולא נתנו לנו להיכנס עם כוח אש, אולי כי חששו מבני ערובה או כי זה היה בית של תושב חו"ל. אני זוכר איזה לחץ היה כשנכנסנו. ואז התחלנו להתאמן לכניסה לעזה. אחרי חודש שלם של אימונים העלו אותנו לצפון".

ואוו, זה בטח היה מתסכל. היו הרבה חיילים שדיברתי אתם שמאוד כעסו על חוסר המעש. התגייסו בשביל ללכת ללחימה, אבל חודשיים-שלושה לא עשו כלום...

"אמיתי. זה משפט שחזר על עצמו כל הזמן, למה אנחנו בצפון ולא איפה שהכל קורה. אבל ידענו שניכנס. בסוף צריך גם לזכור שכל תפקיד חשוב וגם במקומות שלא קרה זה אולי בגלל הכוחות שהיו. וזה גם עניין של זמן עד שכולם נכנסו. כל האוגדה שלי נכנסו".

אז אתם חודשיים בצפון, מה עושים?

"מתאמנים. זה היה חיוני. לא כולם בכושר. יש כאלו שצריכים טיפה יותר רענון. הגיעו גם יוצאי יחידות עילית מהעולם שהגיעו לעשות לנו קורסי רפואת חירום. הם הגיעו על דעת עצמם לתת לנו תדרוכים ותרגולות. לוחמי עילית כל אחד שם דוברמן. היה חשוב ויעיל מאוד. אל תפרסם מאיפה הם שלא יסתבכו".

אוקי, אתם בשטחי כינוס. באיזה שלב חוזרים לדרום?

"כל הזמן במוכנות שנכנסים. בכל פעם יורדת פקודה, עוברת פקודה, והכל בשושו כזה בלי טלפונים ובלי כמה ולמה. עובר יום יומיים ויאללה מודיעים שיוצאים. מגיעים לשטחי כינוס, מחכים, מחכים, מחכים, מחכים, בסוף הודיעו שלא היום. קרה ככה שלוש או ארבע פעמים עד שקרה הדבר האמיתי. נכנסנו רגלי הליכה של כמה קילומטרים מהגדר. אל תוך הרצועה".

איך המרגש?

"רגע לפני שאתה עובר את הגדר, אני אודה, הלב דופק. אין לך מושג מה קורה מאחורי הגדר. היינו בשטח שלא היו בו כוחות צה"ל לפני ואין לך מושג מול מה אתה עולה".

מי נותן לכם את הפתקים לכתוב מכתבים?

"אף אחד לא נותן לך. מדברים על זה שמי שרוצה שישאיר משהו וזה נשאר אצל המפלג של הפלוגה ושאם קורה משהו היא תעביר הלאה. יש כאלו גם כותבים כל מיני חשבונות או צוואות כלכליות. זה קצת צחוקים אבל בתוך כל הצחוק יש רצינות מאוד גדולה. לוקחים תמונה אחרונה ואומרים שזה יהיה בעיתון אז להיראות טוב".

כולם כתבו?

"מי שרצה. האמת אני לא כתבתי. הרגיש לי שאם אני כותב אני מזמן את זה. אתה חושב על זה, אתה חי את זה.

"קיצור נכנסים. עוברים את הגדר, מחכים על הסוללות שיש אחרי הגדר. מחכים שכל הכוח יהיה מוכן. הליכה מבצעית רווחים לפי הספר. כולם רציניים, מבטים לכל הכיוונים, מחפשים מאיפה הוא צץ".

נכנסתם באיזה מתכונת?

"צוותי קרב. אלפי לוחמים עם טנקים ו-D9 וחיפוי והכל. ואז באיזה שלב מקבלים צ.א. נכנסנו עם רדת השמש. פשוט להם יש פחות יכולות לראיית לילה.

"מתחילים ללכת קצת ומתחיל טיפות גשם. עכשיו יש לנו חלפס"ים (חליפות סערה) אבל זה בתוך התיק ולהתחיל להוציא תוך כדי תנועה זה מסובך, אתה לא רוצה להישאר מאחור לעכב את כולם. ממשיכים להתקדם, טיפות, טיפות, טיפות. יש שיטה שמתקדמים בה. באיזה שהוא שלב מתחיל גשם של החיים ואתה מקפץ שם בחולות וכולך נהיה בוץ וכולך רטוב ומסריח אבל אנחנו יודעים שיש לנו רק הליכה מסויימת עד האיתור הראשון שם אנחנו אמורים לישון בלילה. באיזה שלב עוצרים כי זיהו אויב, הטנק וצוות אחר מטפלים בזה.

"לוקח זמן עד שמטפלים. לוודא שזה כוח אוייב, שהם באמת נוטרלו. לוקח זמן. בזמן הזה אתה בחיפויים והגשם ממשיך ואתה סטטי וקפוא אז אתה מוציא את החלפ"ס, אבל זה כבר לא באמת עוזר ואתה כבר רטוב. אנחנו כל הזמן מתנחמים שנגיע לאיתור הכל ירגע, הרי יש לך עוד בגדים ספייר בתיק והכל יהיה בסדר. אבל בשלב מסויים הגיע ידיעה שמישהו אחר משלנו השתלט על האיתור, כלומר אין לנו איתור ללילה, זאת אומרת שנשארים בחוץ כל הלילה.

"תשמע זה היה הרגע, זה היה אחד הרגעים הקשים. אתה בשטח פתוח, קפוא לך. ככה מתחלקים למי שומרים ומי יכול לנוח. ועושים חיפויים מכל הכיוונים כי אתה לא יודע מה מגיע אליך. אתה רועד מקור. אף אחד כמובן לא יכול לישון. בשנייה אתה חוטף היפותרמיה. אני השתמשתי בשמיכת מילוט. להגיד לך שזה עזר? לא. אולי קצת מהרוח.

"כל הלילה אנחנו בבוץ. ברוח, רטובים ועייפים מחכים שהשמש תעלה. ואנחנו בתוך מגנן כזה שבנו לנו דחפורים. הם אמורים לעשות 4 קירות לסגור אותך בפנים אבל בפועל הוא היה צריך להתקדם ועשה רק ריש לכיוון עזה. בבוקר שהשמש עולה, אחרי 4 שעות יבשים מבסוטים ועדיין מחכים ומחכים".

קשה...

"בטח קשה, אבל מנסים לשמור על מצב הרוח. כל הזמן יש צחוקים. האמת שלפני שנכנסנו שיחקנו הרבה משחקי מחשב של ירי ולחימה ויש במשחק בתוך הצוות של נניח צוות A וצוות B, אז חבר אחד הלך וכותב עם הספריי על 2 פינות המגנן, מצד אחד איי מצד שני בי. פתאום איך שעולה השמש התקלה ראשונה. בצד הפתוח של המגנן, מצד ישראל עלו מחבלים מאיזו פיר והתחילו לירות לכיוונינו. ממש שמענו את הקליעים עפים לנו ליד הראש. אחד החיילים צועק בקול "הותקלנו מאיי". אז אנחנו נפרסים. יש מי שכבר הספיק לתת ירי חזרה אבל חודלים ירי, רק לוודא שזה באמת מחבלים כי זה ירי מכיוון הארץ ואתה לא בטוח שזה מחבלים. מתחילים לסגור מעגלים בקשר, מי זה ואיפה זה. וזה לוקח זמן. הם הצליחו לברוח.

"שיטת פעולה שלהם היא שהם מגיעים לכניסה של פיר שמוסתר באיזה ברזנט או משהו ויורים שם לאוויר. אתה הולך אליהם ואז הם מפוצצים את הפיר. במקרה שלנו הם לא הצליחו למשוך אותנו אבל היו מקרים שחיילים נפגעו. היה כוח שדאג לנטרל את הפיר.

"משם אנחנו ממשיכים להתקדם לשכונה. מגיעים לשם באור יום ויש ירי מטורף. מרססים אש בשביל לרתק. אני זוכר חזק את הבית הראשון. יש כזה דבר שנקרא מסגרת פריצה. אתה הרי לא רוצה להיכנס דרך הדלת כי סביר להניח שהם הכינו לך שם מטען חבלה. אז פורצים פתח ונכנסים. בכל צוות יש מי שזה תפקידו. אצלינו זה אני שאחראי על החבלה אז אני מכין את המסגרת, פעם ראשונה שעשינו. עכשיו אני שם את זה, מפעיל טיימר, וסופרים חמש ארבע שלוש שתיים אחד ושקט, אין פיצוץ. כולם מסתכלים עלי. מה קורה איפה הפיצוץ? אני תופס את הראש, איזה פדיחות, מה עשיתי. ככה על האיתור הראשון שלנו? כולם כולם עלי...

"עכשיו אתה מפחד להתקרב שזה לא יתפוצץ פתאום. קיצור, הזמן עובר. אני הולך בחיפוי לראות מה קורה. הולכים כמובן בחיפויים. זה בית לא מטוהר כל השכונה לא מטוהרת, אתה לא יודע מה מחכה לך. נכון ירינו לשם אבל אולי הם עדיין מחכים. מחפשים גם מצלימות אולי הם מחכים. קיצור מגיע מתקרב למסגרת ורואה שהמסגרת לא התפוצצה. הייתה איזו תקלה. מטפל בזה. הלכנו שוב אחורה - התפוצץ פתח, פתח יפה.

"נכנסים, מטהרים את הבית וככה כובשים בית אחרי בית. כל צוות דירה או בית או בניין אחר. מכינים את האיתור לכמה זמן שהיה לנו. באיזה שלב יורד החושך, חלק ישנים, חלק שומרים. יש הרבה אנשים כי מסופחים אלינו כל מיני חברה שיש להם תפקידים שונים כמו הנדסה.

"לפנות בוקר מקבלים משימה, כולם באקסטזה, מתכונים. יוצאים למשימה כל היום, כמובן שלאף אחד לא היה כוח או זמן לאכול ולאף אחד לא היה ראש לקחת אוכל. ככה כמה שעות טובות הלכנו כבשנו ניצחנו עד הערב שחזרנו לאיתור. חזרנו רעבים רצח. ויש כמה חברה שדאגו לשמור על המגנן או האיתור, לא אשכח איך שחזרנו ראינו שהם דאגו לנו, הכינו אוכל שיחכה לנו".

אוכל אוכל?

"מה זה אוכל? שימורים. אבל שימורים משופר. אם זה לשרוף טונה. אם זה לפתוח ולסדר. ככה מיום ליום. יוצאים למתקפה וחוזרים בערב. בכל כמה ימים מחליפים מגנן ומתקדמים הלאה, יותר עמוק ויותר עמוק. ותמיד שומרים לילה, אין לישון לילה. אתה קם במשמרות. אתה כמובן במוכנות גבוהה עם אמר"ל, מוכנות גבוהה מחפש אוייב כל הזמן. ואתה בשמירה פתאום שומע קלצ'ניקוב ובטוח שבאים אליך. אתה שומע טנק יורה אתה בטוח שהוא זיהה משהו. קשה לאחוז ראש במרחב".

יש קשר עם הטנק שירה?

"יש אבל לא ברמתך. המפקדים. בסוף הכל מגיע אליך אבל לא באותו רגע. וכמובן שיש כל הזמן אירועים".

היו לכם היתקלויות ישירות?

"הייתה פעם אחת שהם באו לתצפת עלינו, הם לא ידעו שאנחנו איפה שאנחנו, פתאום הם קלטו אותנו. במזל, הצופה שלנו קלט אותם קודם, הם ישר ברחו כל אחד למקום אחר. הראשון חוסל מיד והשני זרק את הנשק אז קיבל כדור בברך. ירי מדוייק של המפקד צוות שלי שנתן לו מ-50 מטר אחת בברך. ישר יצאו החפ"ק מ"פ וכיתת הכוננות. ניהלנו את זה כמו שצריך. ההוא, המחבל, ידע עברית, ידע עברית טיל, ישר צעק: 'אני לא מחבל, אני לא מחבל' ובוכה. באנו, הפשטנו אותו לראות שאין לו חגורת נפץ. פתאום משום מקום באו סיירת מטכ"ל, אין לי מושג מאיפה צנחו עלינו פתאום, בא רופא של סיירת מטכ"ל לטפל במחבל, לקחו אותו לחקירות ישר".

מאיפה הם הגיעו הסיירת?

"וואללה לא יודע. היו באזור אבל הם ישר באו לחקור אותו להוציא מודיעין. אולי שמעו בקשר והיו באזור. עד הרגע אין לי מושג איך הם הגיעו על האמרים שלהם.

"היו כל מיני סיפורים. כבשנו איזה בית אחד ואנחנו מוצאים חולצות בית ספר של ילדים ישראלים. אני אומר לך באמת היה קשוח לראות את זה. כי אתה לא רוצה לחשוב איך זה הגיע לשם".

אתה נכנס לבתים שם, איך הם נראים?

"כל מיני אבל יש הרבה שחיים טוב, היינו גם בווילות מטורפות עם מזרקות בחוץ ואתה רואה קופסאות של אייפונים בארונות. מחשבים, מצלימות, יש הרבה אנשים שחיים שם טוב. מצאנו דברים הזויים. מצאנו באיזה בית חוברות הדרכה על צה"ל הם יודעים טוב מאוד מה קורה פה. מה זה גולני ומה הנשק ואיפה לשים מטען בטנק".

זה הרגשה מוזרה לכבוש בית ולגור בו?

"כן, אבל מהר מאוד זה נהיה הרגל. גם אנחנו זוכרים טוב מאוד למה אנחנו שם, לא רוצים לא את הבית ולא את המיטה שכבשנו, הלכנו לבית של הערבי בעזה בשביל שלא יבוא לבית שלי וירצח את המשפחה שלי.

"יש פעמים שאתה יוצא למשימה עמוקה בפנים שם אתה מתמקם בעומק. זה לא מטוהר מסביב וזה דריכות מטורפת, הכל מסביבך מוקף במקומות שלא כבשו. זו תחושה מטורפת. הייתה סיבה שעשינו שם לילה, אבטחנו מבצע באזור, בבוקר אתה חוזר אחורה לאיתור שהפך לחצי בית שלך.

"ועוד משימה ועוד משימה. הייתה משימה אחת הגענו לאיתור באים להיכנס שמים מסגרת פריצה ואתה שומע עוד פיצוץ. מרימים רחפן רואים מחבל אחד בכניסה ועוד מחבלים בבית, התחבאו בין מזרונים ויש לך 2 אופציות או שאתה מוריד עליהם את הבית או שאתה כורז להם לצאת. זה מה שקרה, כרזנו שיצאו ולא נהרוג אותם. תמיד יש מישהו דובר ערבית. הם יצאו וישר שלחנו אותם לחקירות.

"היה פעם שעברנו ממבנה למבנה. איך שהאחרונים נכנסו לבית, פתאום בום מפגר. מבינים שהטנק אכל נ.ט. המזל שלנו שזה היה על הטנק ולא על החיילים שהיו נהרגים בטוח. זה קרה בגלל שחיקה, שהטנק עמד במקום אחד יותר מידי. הצוות פונו לבית חולים אבל לא נראה לי שקרה להם משהו רציני. ישר פתחנו 360 אבל לא ירינו, זה מסוכן בגלל שיש הרבה כוחות מסביב ואתה לא רוצה לפגוע בכוחות שלנו בטעות".

אז יש היתקלויות?

"יש, רק זה לא לחימה כל הזמן. הם מתחבאים, אבל יש הכל מהכל. יש גם היתקלויות בתוך בתים. אתה לא יכול לדעת למה לצפות. מצאנו פירים כל הזמן, מתחת לשטיחים. בסוף יש לך שטח שאתה אחראי עליו. בבתים, בחצרות, בשטחים מסביב. זה סזיפי.

"הייתה פעם אחת שמצאנו באחת החצרות בור, התחלנו לבדוק מסביב שלא יתפוצץ וקלטנו שזה מנהרה. זרקנו פנימה רימון, פתאום נפתח בור ענק של ביוב. זה היה בור ספיגה, למזלנו הוא היה די ריק.

"פעם אבטחנו פיר של בית ספר והגיעו בלילה שלדגיסטים, הם לא ישנים בשטח, הם ישנים בלילה בבסיס שלהם עם מקלחות והכל ומגיעים לטפל רק במנהרות. זה היה כוח עם אמצעי יעודי. הם מגיעים ויש דיבורים ואחד מהחברים שלי אומר לי 'וואלה, עייף', אז אחד השלדגיסטים אומר לו 'מה עייפות? מה אתם עייפים?', חבר שלי התהפך עליו. 'אני כאן חודש לא מתקלח לא ישן לא אוכל ואתה כל לילה חוזר לבסיס שלך י'חתיכת חוצפן'".

מה עם מקלחת?

"אין מקלחות, המקלחת שלך זה מגבונים. אתה חוזר אחרי פעולה כולך סחוט, מוריד שניה עד הברכיים את המכנס ומנגב, מוריד שניה את האפוד ומנגב. אם יש לך גרבים להחליף אתה מחליף, פעם בתקופה כזה. הסירחון הוא סירחון קצה אבל אתה לא מריח, כולם מסריחים. אבל הבד של החולצה נהיה קשה אז לוקחים סיר ומים ומכבסים.

"האמת שיש פעם בכמה זמן שמגיעה אספקה ואומר לך באמת: האספקה של צה"ל עבדה מאוד יפה. מגיע אספקות של מים, הרי עובדים עם בקבוקים. הכל בבקבוקים. גם שירותים עושים בתוך שקית ששמים באסלה".

כמה זמן אתם שם? טלפונים הביתה?

"חודשיים ומשהו. אחרי איזה חודש יצאנו. פעם אחת אחרי איזה שבועיים בפנים היה איזה מילואימניק על D9 שהיה לו טלפון וכל אחד לקח שיחה, זה היה מטורף ככה להתקשר הביתה באמצע הלילה.

"פעם הייתה לחימה בין מגדלים, אתה מרגיש במשחק מחשב, אתה יורה טיל מבית של 10 קומות אל חלונות בקומה השניה שיש שם מחבלים, חתיכת מטורף".

יורים הרבה סתם?

"לא יורים סתם, לפני כל כניסה למבנה צריך לנטרל איומים. אבל זה ירי די מטורף שברוב המקרים גם מנטרל מטענים שהם הכינו לנו. בשלב מסוים היינו משאירים איזו קומה אחת שלמה, כי היינו צריכים אחר כך להישאר בה. ולגור במבנה בתוך הריסות וחולות זה לא שייך".

אחרי היציאה הראשונה שלך, איך קיבלו אותך בבית כמו גיבור?

"יוצאים עפוצים. כולך עם זקן. המשפחה קצת שואלת שאלות אבל לא חופרים יותר מידי. בבית לא נכנסו לי לנשמה. קצת שאלות. אתה לא מרגיש בטראומה אבל אתה רק רוצה קצת שקט.

"תחשוב שאתה ביחד עם עוד קבוצה של גברים חודש רצוף, מטבע הדברים לא כולם מסתדרים, יש אדם קולני, יש אדם שקט, הכל עולה על העצבים. יש לפעמים אתה ישן כמה לוחמים יחד עם כל הציוד עליך בתוך איזה חדר פצפון. ישנים תמיד עם אפוד מלא. והנשק של ההוא בראש שלך. הצפיפות לא פשוטה. מתכסים יחד. אבל יש גם הרבה צחוקים וכל מיני הצגות שעושים בשביל להתמודד עם הקושי.

"אז אתה יוצא. הייתי בתחנת רכבת. אני אישית יצאתי בפעם הראשונה לבד כי היו לי כאבי שיניים מטורפים. אוכלים הרבה זבל. אוכלים מלא חטיפים וכמובן לא תמיד מצחצחים שיניים. לי זה עלה ב-2 סתימות. אז הסיעו אותי לגבול, משם לשטחי כינוס. כל הדברים שלי עלי, יצאתי עם רימונים באפוד ועליתי לרכבת כולי מסריח עד לקריית גת. הטלפון שלי בכלל היה בשלישות אפשהוא אז הביאו לי טלפון כשר בו אפשר מידי פעם לעשות שיחות בשטח. והוא שבור כולו המסך לא עובד, מפה לשם ביקשתי שיחת טלפון מחיילת אחת ששמחה לעזור לי".

חייב להסכים עם הנושא הזה של הזבל. מביאים חטיפים וממתקים כדי לצ'פר את החיילים בפועל זה רק מזיק. היה עדיף שיביאו גם דברים בריאים כמו חטיפי אנרגיה או חטיפי חלבון. אני בחודשים הראשונים של המלחמה עליתי במשקל כי לא אוכלים גם מסודר ואוכלים מלא זבל וסוכרים.

איך פותרים את הקושי בתוך הצוות?

"אין לך ברירה. גם אם אתה עצבני פיצוצים בעוד רגע אתה יכול למות אם לא תהיה אתו מקצועי בעבודה. יש גם שיחות צוותיות או עם המ.פ. מדברים על שיפור שימור בתוך הצוות. וכל הזמן אומרים להיות סובלניים".

שאלה אחרונה. היית בעזה, השתחררת. המילואים הבא שלך בעוד כמה חודשים טובים. למה חזרת לשרת בניר עוז?

"אם זה נותן לך חומר לכתבה היה שווה. אני בעד. אבל האמת חזרתי לעבודה שלושה חודשים והיה לי קשה. הכל מרגיש לך סתמי, לא רציני. אתה לא מוצא את עצמך. הלכתי להילחם במחבלים ולהגן על עם ישראל ופתאום חזרתי להתעסק בשטויות. אין לי סבלנות לדברים האלה. חיפשתי מקום שיש בו גם עשיה ולהיות חלק וגם להיות רגוע. מה גם שאני לא יכנס לעזה עם אנשים שהם לא הצוות שלי, אבל בעיקר חיפשתי מקום שקט שאף אחד לא מבלבל לי את המוח.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

"אתה זוכר שבהתחלה כשאתה הגעת לכאן, אמרתי לך שאין לי מקום בחדר בשבילך, אני ממש מתנצל, אבל זה לא היה אישי נגדך מנדי. הסיפור היה שאני ישנתי מספיק עם 10 חיילים יחד וחיפשתי את השקט והנה בניר עוז גם קצת מצאתי".