פרשת השבוע, תזריע-מצורע פותחת התורה בפסוק אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא י"ב, ב). וכתב בעל הטורים: "וטמאה שבעת ימים – וכן שבעת ימי אבילות. כל עומת שבא כן ילך."
ובספר אוהל תורה (ליקוטי אמרות מרבינו הקדוש מקוצק זיע"א) ביאר עניין טומאת היולדת על פי מאמר חז"ל (תענית ב ע"א): "שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח – ואלו הן: של חיה, של תחיית המתים ושל גשמים." ומבואר שמפתח של חיה – כלומר פתיחת הרחם – הוא בידי הקב"ה בלבד. נמצא, שבשעה שהאישה כורעת ללדת, שורה עליה קדושה עליונה, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו פועל את פעולת הלידה. אך כאשר יוצא הוולד לאוויר העולם – מסתלקת אותה השראת השכינה, וכדרכה של קדושה, בעת סילוקה נוצר חלל, ובמקום ריק זה מתפשטת הטומאה. וכך הוא בטומאת מת, שגופה של נשמה קדושה, בעת צאתה, גורם לסילוק השראת השכינה, ומשום כך נטמא.
על פי דברי קדשו, מבואר בספרים הקדושים גם טעם לשבעת ימי אבלות: אף שטומאת יולדת נוהגת ביולדת עצמה, ואילו האבלות נוהגת בקרובי המת – מכל מקום, כשם שבלידה, עצם יציאת הולד גורמת לטומאה, כך גם במיתה – הסתלקות הנשמה מהנפטר מביאה לריחוק שכינה, וממילא לטומאה.
אבלות על בן שיצא לתרבות רעה
כתב באור זרוע (סי' תנ"ח) ששמע כי רבינו גרשום מאור הגולה זיע"א ישב שבעה על בנו אשר נשתמד. וכן הובא בהגהות אשרי (מו"ק פ"ג סי' נ"ט), כי כאשר המיר בנו של רבינו גרשום את דתו – התאבל עליו כאבל על מת.
וכעין זה כתב גם בעל חכמת אדם (כלל קנ"ו ס"ו), שגדול אחד נהג אבלות י"ד יום על בנו שהמיר דתו – שבעה ימים עבור הגוף, ושבעה נוספים על הנפש. והוסיף, שבשעת מיתתו של בן שכזה, אין צורך לשבת עליו כאבלות רגילה, אלא לבכות ולהתאבל על שגרם להביא רשע לעולם.
ומסופר אף על הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, כי כאשר בנו יצא לתרבות רעה, נהג עליו אבלות שבעה ימים, ולבסוף – נפטר הבן.
אמנם, בשו"ת שבט סופר (יו"ד סי' קצ"ב), נדון מקרה מעשי: נשאל שם בדבר אדם שעמד להמיר את דתו (רח"ל), ויש שהורו כי יש לנהוג עליו שבעת ימי אבלות כבר ביום גמר מחשבתו הרעה. והשיב שם הגאון בעל ה"שבט סופר": "יש לומר: דווקא לבכות כתב ספר חסידים – דיש לו לאב לבכות בשעה שממיר בנו את דתו, וכן ראוי לעשות, אולי עצבותו ובכייתו של אב תועיל להשיב את הבן למוטב. אך לישב עליו ולנהוג אבלות ממש – לא מצינו אלא על מת גמור, וכל שכן שכאשר יש עוד תקווה לתשובה – אין לנהוג בו דיני אבלות גמורה."
דברים אלו נוקבים וברורים: אבלות – שבעה – היא תגובה להיפרדות מוחלטת שאין ממנה חזרה, כדוגמת מיתה גשמית. ואילו יציאה לתרבות רעה או אפילו המרת דת – ככל שהיא קשה ונוראה – עדיין יש ממנה דרך חזרה. ולפיכך: בכי – כן. אבלות גמורה – לא.