בפרשת שמיני עוסקת התורה במאכלות האסורים והמותרים בין הדברים נאמר בפסוק - אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם..... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (יא, ד-ז).
פעם אחת שבתו שני אורחים בפרימישלאן אצל הרה"ק רבי מאיר מפרימשלאן זצ"ל. גבאי ביהמ"ד חילק אותם לשני בעלי בתים. אחד מבעלי הבתים היה ממעט לאכול, והשני לא פרס את החלה לחתיכות. שני האורחים יצאו רעבים מן הבתים האלה: אחד משום שהתבייש לאכול, כיון שהמארח מיעט באכילה, והשני התבייש לחתוך פרוסות מהחלה בעצמו. כך היה בליל שבת ובשבת בבוקר.
לסעודה שלישית הלכו שני החסידים לשולחנו של רבי מאיר מפרימישלאן. הרה"ק שהרגיש ברוח קודשו ברעבונם של השניים פתח ואמר: מצות הכנסת אורחים מפורשת בתורה באופן ברור, ונזכרים אפילו המאכלים שהגישו בפני האורחים.
במצוה זו צריך האדם להיזהר מאוד בקיומה. כשמזמינים אורח - על המזמין לפרוס חתיכות לחם הרבה שהאורח לא יצטרך לפרוס בעצמו ויתבייש וימנע מלאכול. ואם הלחם כבר פרוס לפרוסות, על המזמין ג"כ לאכול יותר משהוא רגיל, כדי שהאורח לא יתבייש לאכול לבד.
וזהו מה שמרומז בפרשה: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא" - הוא פורס לחמו לחתיכות "והוא גרה לא יגר" הוא עצמו אינו אוכל, "טמא הוא לכם" אין זאת מצוה טהורה.
"ואת הגמל כי מעלה גרה הוא" אוכל ואוכל, אבל "ופרסה איננו מפריס" שאינו פורס חתיכות מהלחם "טמא הוא לכם" אף הוא טמא. וטהור הוא זה רק שהוא גם "מעלה גרה" אוכל, וגם "מפריס פרסה" פורס פרוסות לעני.
ומיד ציווה הרבי לתת לאורחים סעודה שלישית מלאה וגדושה ביד רחבה. (פנים מאירות)